תוכן
עולם המבוגרים, ששאב את סמכותו ממערכת חברתית סמכותית ומבעלות על הידע, מוצא את עצמו היום נטול הגנות, נע בין הרצון להפעיל כוח רב יותר לבין טשטוש הגבולות בין ילד למבוגר. מנהל בית הספר הדמוקרטי בחדרה, רני אברמוביץ, מסביר איך דווקא גבולות מאפשרים חופש.
מרתק לחשוב שהמילה משמעת נולדת מהשורש "שמע", אשר חלק ממשמעויותיו הן: קולט קולות באוזניו, מבין, יודע, מקשיב, מטה אוזנו, מאזין, נעתר, ממלא רצון, מסיק, למד. כלומר לצד ההסכמה לקבל מרות, להיענות לגבול חיצוני ולקבל סמכות, מובלעים במושג "משמעת" פירושים שורשיים של הקשבה, האזנה, למידה, הבנה והיעתרות.
אנו חיים בתקופה שהמובן מאליו, שקיפל בתוכו סדר היררכי ברור ומערכת ערכית שאינה נתונה לדיון, מפנה את מקומו לספק, לשבירת פרדיגמות, לגירוי וטשטוש גבולות ולהפיכת סדרי עולם. עולם המבוגרים, ששאב חלק ניכר מסמכויותיו מהוויה זו, הוויית המובן מאליו, ואת חלקו האחר מהשליטה המוחלטת על הידע ומקורותיו, מצא את עצמו נטול הגנות, במבוכה רבה ובעיקר נטול כלים לנוכח מה שכינה אובדן הסמכות.
מבוכה זו הולידה שתי גישות הפוכות לגמרי, ששתיהן מוטעות מיסודן בעיניי, מכיוון שנשאבו מתוך התבוננות צרה על התופעה ולא על גורמיה. האחת מתאפיינת בהפעלת כוח רב יותר, כשהכוונה כמובן לכוח של המבוגר כלפי הילד. כוח זה, שאינו כוח פיזי, נובע ממעמדו של המבוגר, מהחוק, משליטתו במשאבים, משליטתו במנגנוני קבלת ההחלטות ועוד, והפעלתו היא ניסיון לשחזר את סמלי הסמכות שאבדה (לדוגמה, החזרת מסדרי בוקר). הגישה השנייה, הנובעת מהתבוננות מבולבלת במושגים "חירות" ו"בחירה", מנסה ליצור סביבה המנטרלת את הצורך בסמכות. גישה זו מצטרפת אל טשטוש הגבולות הכללי, ובעיקר אל טשטוש הגבולות בין הילד לבין המבוגר.
לפני שאעמיק בנושא, חשוב לי לציין כי לתפיסתי חברת הילדים משמשת, לעתים קרובות, מראה לעולם המבוגרים. אחד הקשיים הגדולים ביותר של הורים הוא לראות את דמותם משתקפת בהתנהגות ילדיהם, במיוחד את החלקים שהם אינם חיים אתם בשלום. במצב כזה קורה לא פעם שההורים מתפתים לנסות לתקן את בבואת המראה במקום לעסוק במקור. זה נכון גם ב"מקרו" – כאשר מדובר בחברת מבוגרים אלימה, נטולת גבולות ופרוקת ערכים, גם הילדים בתוכה יגדלו אלימים, נטולי גבולות וחסרי ערכים. על כן הניסיון להטיל את האחריות כולה על מערכת החינוך הוא לא הוגן, מספק תשובה חלקית בלבד, ומתחמק מעיסוק ביסוד הבעיה (ראו למשל את התנהגות נבחרי הציבור בכנסת ישראל כיצרני תרבות).
הידע נאסף דרך תנועה טבעית במרחב
בבואי לתת לקורא מעט רקע על תפיסת המשמעת בתוך החינוך הדמוקרטי חשוב לי לציין שבתוך עולם החינוך הדמוקרטי ישנם צבעים רבים – כל בית ספר דמוקרטי פועל אחרת ומתייחס אחרת, גם לנושא המשמעת. חלקי המודל שאציג תואמים בעיקר את בית הספר הדמוקרטי בחדרה, בית הספר הדמוקרטי הראשון שקם בישראל, אולם אפשר למצוא בו רמת מתאם גבוהה גם לבתי ספר אחרים.
בכל ארגון חינוכי אפשר להגדיר, בחלוקה גסה, שני עולמות: הפדגוגי והאדמיניסטרטיבי. באופן טבעי, בבית ספר "רגיל" הילדים כצרכנים שוהים בעולם הפדגוגי, ו"נהנים" מטיפול של חלק מהמבוגרים במערך האדמיניסטרטיבי. בית הספר הדמוקרטי מנסה ליצור שינוי בחלוקה המורגלת הזאת, מתוך תפיסת עולם כוללת שתוצג להלן.
אחד היסודות של תפיסת מושג הלמידה בבתי הספר הדמוקרטיים גורס כי רק חלק קטן מעולם הידע הרחב, הכולל בתוכו גם מגוון מיומנויות פיזיות וחברתיות, נרכש בתוך שיעורים פורמליים. חלקו האחר והגדול נאסף תוך כדי תנועה טבעית במרחבים של משחק, דיאלוג, פעילות יצירה, פעילות במחשב, גלישה באינטרנט, התנהלות חיים פשוטה (הליכה למכולת, למשל) ובקיצור – כל מה שהחיים מזמנים. בהתייחס לתחילת הדיון ולשינוי הדרמטי בעולם הידע שלנו – במיקומו, במוחלטותו, ובמקורותיו – התבוננות זו מועצמת ומקבלת משנה תוקף.
הדוגמה הפשוטה ביותר לניסיון לבנות מערכת יחסים שונה היא המערכת הדמוקרטית הפועלת בתוך בית הספר הדמוקרטי. מערכת זו, המורכבת בעיקרה משלל ועדות של "הרשות המבצעת", משמשת לכאורה בעיקר כלי ניהולי-תפעולי, וכמובן חינוכי. חברותם של התלמידים בוועדה (כמעט כל תלמיד מוצא את עצמו בשלב זה או אחר בתוך ועדה) נעשית מטעמים פרקטיים, והיא חלק ממערך התפעול האדמיניסטרטיבי של בית הספר, אולם בעבודתה של כל ועדה כמעט נדרשים דיווחים כתובים שונים, שותפות במנגנון קבלת החלטות דמוקרטי, ניהול כספים, תכנון פעילויות, ניהול פגישות, דיאלוג עם גורמי חוץ (כל ועדה בהתאם לצרכיה) ועוד – וכל אלה הן בפירוש מיומנויות נלמדות המסייעות לתלמיד לפתח את עצמו. מיומנויות אלה הן חלק בלתי נפרד מהצד הפדגוגי של בית הספר.
התבוננות מקצועית מהירה בחלקו של התלמיד בעבודת הוועדות תגלה תהליכי למידה רבים ומרתקים במגוון תחומים, החל באזרחות, קריאה, כתיבה, חשבון וכלה בכישורי חיים ותקשורת. חשוב להזכיר כי כל התהליכים הללו נעשים בסביבת מבוגרים שיודעים להתבונן, שרואים במרחבים הללו חלק בלתי נפרד ממרחב ההוראה שלהם, ונמצאים בתהליכי הכשרה והתפתחות תמידיים.
אפשר ליצור כאן דיון נפרד (שקשור ושלא קשור) על תפקיד המבוגר כמעצב סביבה, מתווך מציאות, מסנן גירויים ומנהל דיאלוג שוויוני. תפיסת למידה זו מתייחסת באופן שווה אל מה שמתרחש בשיעור ואל כל התרחשות אחרת מחוץ לשיעור. לכן אין הפרדה של ממש בין המערך הפדגוגי לבין המערך האדמיניסטרטיבי. הכול נכרך יחד ומנוכס לעולם הפדגוגי.
לצד תפיסות הנשאבות ממגילת זכויות האדם, שבכללה זכות הילד לחירות ולבחירה, בבית הספר הדמוקרטי נבנה מודל של שותפות מלאה ושוויון בין הילדים והמבוגרים בקיום בית הספר. בית הספר הדמוקרטי פועל כקהילה, כחברה המנוהלת ומתופעלת בידי כל חבריה, ובד בבד כמקום שילדים באים אליו ללמוד ולהתפתח. קומפלקס החיים המשותף הוא שיעור אחד גדול. אנשי הצוות (המורים והחונכים) עוברים הכשרה ייחודית, ופועלים בתוך מערך של הגדרות וגבולות – תפקיד רחב מאוד, ושונה מהמקובל.
גבולות מול תמיכה טיפולית
אם נחזור לרגע לדיון ולעיסוק בנושא משמעת (הכולל בתוכו, לדעתי, גם את נושא האלימות), אפשר לזהות, בחלוקה גסה, שני אפיקי פעולה עיקריים:
1. הקניית גבולות: למושג גבולות יש שני חלקים:
א. יצירת יראה – כבוד, פחד, מקום לסמכות, גבולות חיצוניים.
ב. התפתחות עולם מוסרי – הגבולות הפנימיים.
הכלים העומדים לרשות המבוגר הם: ענישה, סנקציות, הפעלת סמכותו כהורה, מורה או מדריך , ליווי מניעתי צמוד ועוד.
לרוב הרעיון המרכזי בשימוש בגבולות הוא לקבוע גבולות חיצוניים, עם ציפייה שבעתיד ייווצרו גם גבולות פנימיים.
2. תמיכה טיפולית: אמפתיה, הקשבה, הכלה, דיאלוג, ליווי וכו'.
לתפיסתי, הקשר בין הגבולות לטיפול הדוק ובסיסי. גבולות הם חלק בלתי נפרד מההתבוננות או מהליך טיפולי, וכל הליך כזה צריך שיהיה תחום ומוגדר במרחב ובכללים, כלומר גבולות המייצרים מרחב עבודה.
מודל העבודה של בתי הספר הדמוקרטיים מנסה ליצור פעילות הוליסטית בשני האפיקים (אפיק הגבולות והאפיק הטיפולי), מתוך מתן עומק התבוננות לסוגי גבולות ואפיקי טיפול. כמו כן המושג סמכות מקבל הרחבה הנובעת מהמבנה השיתופי-דמוקרטי, ויוצר גופי סמכות שבהם הילדים שותפים מלאים לעיצוב, ליישום ולאכיפה.
אם נתבונן בגוף המכונה ועדת טיולים, לדוגמה, שרובו מורכב מילדים (בדרך כלל מקבוצת הבוגרים), נגלה שהוא מנהל בפועל את הטיול בכל רמותיו. בעת הטיול הגוף מקבל סמכות ניהולית כמעט מלאה – את הסמכות הוא מקבל מטעם המערך החקיקתי הבית-ספרי, ואין מפקפקים בו. במהלך הטיול הוא נאלץ לשמש רשות שופטת, רשות מחוקקת ורשות מבצעת, כל זאת, כמובן, במרחב גבולות מוגדר, שיש בו אחראי טיול מטעם המדינה (חונך או מורה), ששואב את סמכותו מהגדרת הכללים והחוקים של טיולים בחוזרי מנכ"ל של משרד החינוך. כלומר המושג "סמכות" ממשיך להתקיים, אולם קונה את כוחו מתהליך שיתופי, המוענק מעצם הגדרת התפקיד. בצורה זו למושא הסמכות אין גיל מוגדר אלא נגזרת מתפקיד. כמעט כל ילדי בית הספר חווים חוויה של בעלות על סמכות, כפי שהם נחשפים גם לחוויית ההישמעות לה. התהליך השיתופי יוצר, קודם כול, מצב של חוויית שייכות ובעלות, והשותפות בסמכות מאפשרת, ביתר קלות, התפתחות של משמעת, מכיוון שהיום אני נשמע לך ומחר אתה נשמע לי. כמו כן חברה אשר מובלעים בתוכה ערכים או מנגנונים של שיקוף ביחס לאחר ולסביבה יוצרת מערכות של יחסי גומלין, ובכך מאפשרת, עוד לפני הפעלת הסמכות, להבין וללמוד מה פוגע באחר או בסביבה.
חשוב כאן מאוד שלא לבלבל בין סמכות לכבוד. להערכתי, אם נשאל את מבוגרי בית הספר, הם יעידו על יחס של כבוד רב מצד ילדי בית הספר.
גבולות בריאים
כפי שכבר ציינתי, בית הספר פועל בשתי רמות:
השמעת הקול הברור: בשקט לעצמנו:
(עולם הגבולות) (העולם הטיפולי)
זה אסור, פגעת באחר למה? מה גרם לזה?
עברת על הכללים מה הוא אומר לנו?
אנו כחברה לא מסכימים מה הוא מבקש מאתנו?
א. גבולות בריאים: חשוב לי להבהיר כי לדעתי ילדים הגדלים במציאות נטולת גבולות אינם חווים חופש, אלא הפקרות והזנחה. גדילה והתפתחות של ילדים הן מסע ארוך לאיתור גבולות, הן ברמה הפיזית האישית (מתי ועד היכן אוכל לזחול, ללכת, לטפס, לרוץ) הן ברמה החברתית (מה מותר ומה אסור, מתי עוצרים אותי). אם המפגש עם הגבול לא מתקיים, לא מתרחשת למידה קריטית. חלק מהגבולות הם טבעיים, אולם חלקם האחר שייך ישירות לתפקיד המבוגר (הורה, מחנך).
מעבר להכרה בחשיבותם של הגבולות להתפתחות ילדים, ברצוני לטעת את המושג גבולות בריאים, ובתוך כך להדגיש את התהליך המתרחש אצל הילד במפגש עם הגבול.
מאפיינים לגבולות בריאים המיושמים בחינוך הדמוקרטי:
1. בהירות
החיים בתוך מציאות שגבולותיה אינם ברורים ובהירים יוצרים חוויית אלימות ושררה. הגבול מאבד מהגיונו, ואין התפתחות לקראת יצירת הגבול הפנימי. במקרה "הטוב" תתפתח צייתנות, ובמקרה הפחות טוב – מרדנות ופריקת גבולות. הדיאלוג לא מתקיים מול הגבול, אלא מול מי שאוכף את הגבול.
בבתי הספר הדמוקרטיים פועל בית חרושת ענֵף שתפקידו לייצר במשותף חוקים, כלומר, גבולות. זהו פרלמנט בית הספר. במרוצת השנים התגבש ספר חוקים נגיש לכול. לכל מרחב למידה או שהות מוגדרים "חוקי חדר", ואפילו מערכת השיעורים הפורמליים מתקבלת עם ידיעון שמתוארים בו כלליו של כל שיעור, דרישותיו ותכניו. על שלל הגופים ומנגנוני הלמידה הפועלים בבית הספר מוטלת החובה לייצר בהירות בנושא הגבולות.
2. שותפות
תלמידי בית הספר שותפים ביצירה, באכיפה ובשמירה על הגבולות. הגבולות פתוחים לדיון ואפשר לשנותם, ויש להם היגיון פנימי. עצם הדיון ויצירת החוק או הגבול מייצרים "רומן סמוי" אתו, ומאפשרים חיבור ישיר לגבול הפנימי. "מרידה במערכת" היא כמו למרוד בעצמי.
3. דו-שיח
בהמשך טבעי לנושא השותפות, התהליך הדיאלוגי על כל רמותיו – אלו המובלעות בהגדרות תפקידי המבוגר ואלו הנובעות ישירות מתרבות בית הספר (מעבר לערך, הדיאלוג מהווה מנגנון קיומי בתוך בית הספר) – מאפשר, מלבד אכיפה או טיפול, ליצור רווחים משניים חשובים להפליא.
4. היגיון
הגבולות אינם שרירותיים. מצפים מכולם לקיים אותם, אבל אין ויתור על המחשבה השיפוטית והחופשית ביחס אליהם. מותר לפתוח כל גבול לדיון, אפילו פעם אחר פעם, ולפגוש בתוך כך את שלל ההסברים והטיעונים ההגיוניים לגבול.
5. תפקיד הגבולות
התובנה, הנובעת מהדיאלוג השיתופי, שתפקיד הגבולות בחברה דמוקרטית הוא לשרת את האנשים, ולא להפך.
6. אחריות
יישום הגבולות איננו תפקיד המבוגר, אלא תפקיד אזרחי בית-ספרי. אחריות אמיתית ואותנטית מתפתחת כמעט רק במרחב של בחירה ושותפות. בהקשר זה האחריות הכוללת על בית הספר נמצאת גם, ואולי בעיקר, בידי הילדים.
7. מערכת שיפוטית (אכיפה) הוגנת
המפגש עם הגבול – כלי התפתחותי חשוב ויסודי, כפי שציינתי – יכול להיות מבלבל וטראומטי. בבית הספר שלנו פועלת מערכת שיפוטית המורכבת משלוש ועדות: ועדת משמעת, ועדת גישור וועדת ערעורים (מעין בג"ץ). מובן שכמו בכל גוף בבית הספר הילדים שותפים מלאים בוועדות, ולרוב, בזכות מספרם, מהווים גם את חלקה המכריע של הוועדה.
בדומה לכל גוף בבית הספר, המערכת השיפוטית פועלת בתוך מערך כללים הניתנים לה מהציבור והעומדים בקריטריונים של גבול בריא כפי שהגדרתי אותו לעיל. בתוך המערכת יש שוויון לפני החוק בין כלל המבוגרים לכלל הילדים. ועדת הגישור בתוך המערכת השיפוטית מאפשרת פתרון קונפליקטים באמצעות דיאלוג. זכות הערעור, שנשמרת לכל אחד, מעצימה עוד יותר את חוויית השיפוט ההוגן.
8. גבולות בני השגה ומפגש
מרחב שהגבולות בו לא נראים, או אינם בני השגה, כמוהו כמרחב נטול גבולות על כל המשתמע מכך. לאחר שמגיעים אל אזור הגבול, חשוב שיהיה שם מישהו או משהו. דבר זה איו מחייב מערך אכיפתי. תפקיד החונך, שיפורט בהמשך, מתאר פן אחד של מפגש מסוג כזה (הפן הלא שיפוטי).
9. טבעיות הגבול
ההסכמה להיענות לגבולות יכולה להיוולד מתוך הצורך להשתייך לקבוצה, כלומר לקהילה. בתמורה לתחושת השייכות ולחוויית הקיום ( = שקולנו יישמע), אנו מוכנים "לשלם" בהיענות לכללים – גבולות.
10. גבולות כיוצרי סביבה ערכית
הגבולות הם הסמנים הערכיים של החברה. בתוכם הפרלמנט בונה את הקוד האתי, שהוא שלד ערכי, לבו ומרכזו של בית הספר.
ב. העולם הטיפולי – מנגנוני ליווי מקצועיים אישיים ויוצרי תרבות דמוקרטית:
אחד החוקים המעניינים הוא החוק המגן על קטינים לפני החוק. למיטב הבנתי, משמעות החוק נגזרת מתפיסה אמפתית, המזכירה את היחס הסלחני של בעלי חיים שונים לגוריהם. בלא מעט מקרים הוויתור כשלעצמו נכון וחשוב, אולם יכול להיות אסוני אם התהליך יסתיים בכך. קיום עולם הגבולות, בריא ככל שיהיה (על שלל המרכיבים), מחייב תיווך בין עולם הגבולות לבין הילד וניהול מערך ההקשרים בין מושגים כגון הקשבה, שמיעה, למידה ועוד לבין משמעת.
1. חונכות
לתלמידי בית הספר יש מעט מאוד מטלות חיצוניות הקשורות לחובות "עשה". אחת מהן היא בחירת חונך אישי מתוך צוות חונכים (מורים מבוגרים המקבלים הכשרה אינטנסיבית). לכל חונך יש עד 15 נחנכים, ולפחות שש שעות שבועיות המוקדשות לקשר אישי רצוף עם כל אחד מהם. תפקיד החונך הוא ללוות את נחנכיו בתהליך ההתפתחות שהם עוברים במהלך שנותיהם בבית הספר. הליווי, כפי שציינתי, מנוטרל כמעט לחלוטין מאלמנטים שיפוטיים, ומשאיר מרחב אמפתי רחב לעיסוק בשאלות הקשורות לכל ילד באופן אישי (צרכיו, מצוינותו, לקויותיו, רקעו, מצבו הרגשי, מצבו החברתי, מצבו הקוגניטיבי). מפגש תכוף עם גבול, מעבר לתגובות שהוא אמור ליצור, מספר סיפור חשוב. חובה עלינו להקשיב לסיפור זה ולפענחו.
בתהליכי החניכה חונכי בית הספר משתמשים בשלל כלי תמיכה וליווי: מתן משוב מצמיח (מכיוון שתלמידי בית הספר אינם נמדדים בציונים ואינם מקבלים הערכות מודדות); שיקוף מנגנוני תמיכה רחבים ומקצועיים יותר הפועלים בבית הספר והפעלתם; שיח פתוח המייצר דיאלוג והקשבה – לדוגמה ועדת תמיכה האוספת את קבוצת המבוגרים המשמעותיים לילד השרוי במצוקה (הורים, חונך אישי, מורים מקצועיים, מדריך אישי, פסיכולוג בית הספר, מנהל בית הספר וגורמים מקצועיים נוספים) ועוסקת בבניית תכנית כוללת לתמיכה בילד.
2. בחירה
הבחירה היא אחת המשימות המורכבות והאינטנסיביות המוטלות על ילדי בית הספר. להבנתי, עיסוק מתמיד בתהליכי בחירה מחדד את כלי הדיאלוג הפנימי ומפתח את יכולות הילד במפגש עם הגבול. דרך הבחירה הילד בונה לעצמו עולם ערכים, כלומר עולם של גבולות פנימיים. חשוב להזכיר כי כל תהליכי הבחירה מתבצעים בליווי מבוגר מקצועי שעבר הכשרה. בחירה של חציית גבול או אי-חציית גבול היא תהליך משמעותי מאוד, בעיקר אם ברור שהולכים לחצות גבול והמחיר על חציית הגבול ידוע מראש וברור. גם אם הבחירה נראית מוטעית בעינינו, כולנו נמצאים בתהליך כזה. גם אני, למשל, לוחץ לפעמים על דוושת הגז ועובר את המהירות המותרת. התרחשויות אלו יכולות, ברגע שמתבוננים בהן, לשמש חומרי עבודה מצוינים למבוגר מלווה.
3. חירות
חירות בבית הספר הדמוקרטי היא ערך, יצרנית תרבות ובעיקר המחברת העיקרית אל השאיפה ליצור גבולות פנימיים. כמו כן העיסוק המרתק בחקיקה, כלומר עולם הגבולות המאורגן, יוצר סדר בין חירויות. למשל, ההתייחסות לרמזור לא כמגביל חופש תנועה, אלא כיוצר סדר בין כמה חופשי תנועה.
4. שותפות
שותפות, כפי שהרחבתי קודם, מייצרת שייכות ואחריות.
5. כבוד אדם
העיסוק הוא בשלושת סוגי הכבוד – כבוד לבעל תפקיד, כבוד למעשה אנושי וכבוד לאדם באשר הוא אדם. חברה שמתקיימת בה תרבות של כבוד אדם תהיה חברה ממושמעת במובן החיובי והבריא של המילה.
6. הפרדת "רשויות"
הדמות המרכזית שאמונה על התחום הטיפולי משוחררת כמעט לחלוטין מתהליכי ענישה וסנקציות. תפקיד החונך איננו שיפוטי, וכך מפנים אותו להיות דמות תומכת בלבד, ובעיקר לעסוק בשאלת הגורמים למעבר הגבול (אי-המשמעת) בלי להתעסק בעצם המעבר.
7. עיצוב סביבה
יש בגרמניה מוזיאון למבוגרים שבנוי כמו בית רגיל, אך בקנה מידה אחר: גודל הריהוט, גובה מערכות החשמל והאינסטלציה ועוד ממוקמים בפרופורציה דומה לזו שילד חווה בבית רגיל (כלומר המבוגר צריך לעלות על כיסא כדי להדליק אור). תכנון בית הספר וסביבתו צריכים להתבסס על תפיסה של בית הספר כמדינת ילדים ולהתייחס לצרכים של הילד בגודל מרחבי הפעילות, בפני השטח, בחומרים, בטקסטורות ובסוגי הפעילות שהם מאפשרים (מובנית, יצירתית, שקטה, אתגרית, חושית, חברתית, מעוררת חשיבה ודמיון ועוד), ולא רק בגובה הכיסאות.
8. הקשבה
אחד הגורמים להפרת משמעת או התנהגות אלימה הוא אי-הקשבה. לפני הילדים עומדת משימה חשובה – ליצור לעצמם חוויית קיום. במשפחות רבות אפשר לפגוש ילד אמצעי או צעיר שנאלץ לחצות גבולות כדי לזכות להתייחסות או למגע. ילדים ידאגו ליצור לעצמם את חוויית הקיום, בין שבדרכים טובות ובין שבכוח. לצד מתן כבוד ואמפתיה, הקשבה היא אחת הדרכים העיקריות ליצירת חוויית קיום, ובהכרח לצמצום הצורך ביצירת חום דרך מגע עם גבולות.
במושג ההקשבה ישנם שני רבדים. האחד הוא לנאמר ולנדרש ממנו, והשני הוא למה שנאמר, מעבר למילים, דרך התנהגות כזאת או אחרת.
9. נוכחות מבוגרים
שהות אמיתית של המבוגרים, בשלל סיטואציות, עם הילדים, חשובה ביותר ויכולה לשמש מערכת של איזונים וליצור דיאלוג מלמד, הרבה לפני שהגבול נחצה. בבית ספרנו המבוגרים שוהים לצד הילדים במהלך כל שעות היום. אין חדר מורים ואין הפסקות נפרדות. שיעורים וכיתה הם פריזמה צרה ביותר למפגש ולהתבוננות, ובעיקר פריזמה לא אישית. בהקשר זה הדברים המעניינים ויוצרי ההזדמנות מתרחשים אולי במרחבי זמני החצר והפעילות החופשית.
כוחה המופלא של חשיבה שיתופית
לסיכום: מערכת החינוך נדרשת היום לפעול בשדה פעילות מורכב וקשה בהרבה מבעבר. ההורים, שהיוו בעבר חלק חשוב ובלתי נפרד ממקורות הסמכות של המערכת, מבולבלים לא פחות ויוצרים באופן טבעי היפוך תפקידים. יתרה מזו, תהליך השיקוף ומהירות העברת המידע ופלישת הטכנולוגיות השונות מייצרים סביבת עבודה המחייבת התייחסות שונה והגדרה מחדש של תפקידים וקונספציות. המחשבה לשחזר את העבר היא תמימה, במקרה הטוב, ואין ספק שהיא נדונה לכישלון.
ההתייחסויות שפורטו קודם ישימות גם במערכות החינוך הפורמליות, שבהן אפשר להפגיש את המורים והתלמידים עם חוויות סמכות ומשמעת אחרות. תהליכי תמיכה של מבוגר עם נוכחות משמעותית יכולים לשמש כלי בדיקה לפעולות שמתבצעות בבית הספר: האם הפעולה עומדת במבחן "הגבול הבריא", או במבחן "התמיכה", האם הגבול טבעי, ערכי, בר השגה וכדומה, והאם הילד מקבל את הליווי הראוי בהתייחס לצרכים שלו.
יתר על כן כל גוף (ולא רק בתי ספר) יכול ליצור מערכת הגדרות משלו העוסקת בגבולות בריאים.
לאמונתי, יש דרכים רבות ליצירת סט הגדרות מחודש לבית הספר, לחינוך, לתפקידי המבוגר, לתפקידי בית הספר וכדומה. בתוך כך אפשר ליצור גם מערך הגדרות מחודש לגבולות ולסמכות.
בית ספרנו יצר קובץ של הגדרות מתוך מגוון אפשרי, המאפשר קיום נאות של מערכת חינוך במציאות משתנה. כחלק מהתאמה זו העברנו את האנרגיה שהוקדשה בעבר ליצירת גירויים של למידה והתפתחות לאנרגיה של ניווט מתוך הפעלת כלי ביקורת בעולם רווי גירויים.
ברמה הלאומית, מתוך התפיסה שתיקון הזולת עובר דרך תיקון עצמך, המדינה צריכה לעסוק בכל יצרני ההתנהגויות החברתיות המאפיינות את העשורים האחרונים, ובתוך כך ליצור גבולות פיזיים ברורים (ואין הכוונה לאמירה פוליטית במשמעותה הפשטנית), לצמצם פערים חברתיים, לטפל בחוסר הוודאות ובחוסר היציבות, למגר את העוני, את הפיגועים ואת המלחמות.
בהיותי מנהל במודל ייחודי כזה חיי לא תמיד פשוטים. המסע של העברת הסמכויות המוקנות לי בחוק לכלל הקהילה, אולם בעיקר לילדים, לא תמיד פשוט, ומעורב בלא מעט חרדה.
כיום, לאחר 21 שנות התנסות בבית הספר, ומתוכם 11 שנות ניהול, לא מצאתי תחליף לכוחה המופלא של חשיבה שיתופית היוצאת מתוך כוונות טובות. הדרך אולי קשה, אבל בסופה כולנו נקבל יותר.
