רקע

רקע

המשפחה בישראל:

בעשורים האחרונים בעקבות שינויים טכניים, כלכליים, מדעיים ופוליטיים שהתרחשו בחברה, מודל המשפחה הגרעינית המודרנית איבד את מרכזיותו. המשפחה עברה תהליכים שהובילו לרב גוניות בהיבטי משפחה שונים. השינויים האלה באים לידי ביטוי למשל:  בירידה בשיעור הנישואין, בדחיית גיל הנישואין, בעלייה בשיעור הגירושין, בירידה בילודה, בעלייה בשיעור הלידות מחוץ לנישואין ובעלייה במספר הזוגות שאינם נשואים אך מנהלים משק בית משותף.

עם זאת, המשפחה נותרה עדיין ערך מרכזי בחברה הישראלית. בישראל של ימינו, משפחה נורמטיבית כוללת גבר ואישה הנשואים זה לזה כדת משה וישראל, אך יש גם משפחות חד הוריות, חד מיניות, יש זוגות מעורבים, משפחות של עובדים זרים, ידועות וידועים בציבור ועוד מיני צירופים של בני זוג שלא יכולים או לא מעוניינים להינשא בטקס הדתי המקובל.

להרחבה בנושא

מטרות

• התלמידים יכירו משפחות שונות בישראל ויפתחו רגישות כלפי ילדים שמשפחתם שונה מהמשפחה שלהם.
• התלמידים ייעזרו בדוגמאות לצורך הבנת מצבים חברתיים.
• התלמידים יכירו את יצירתו של יהודה אטלס.

הנחיות

כהכנה לקריאת הספר, הציגו את הנתונים הבאים בפני התלמידים.

להלן נתונים על מצב המשפחות בישראל בשנת 2012:

• בישראל יש כ-1.87 מיליון משפחות.
• במשפחה ישראלית 4-3 ילדים בממוצע.
• כמחצית מהמשפחות מורכבות מזוג הורים ומילדים.
• כ-114 אלף מהמשפחות הן משפחות חד הוריות עם ילדים.
• כ-16% מכלל האימהות החד הוריות הן רווקות.
• כ-96% מהזוגות בישראל הם זוגות נשואים.
• כאלף זוגות חיים יחד אך אינם נשואים.
• יש גם משפחות שבהן ההורים הם מאותו מין, אישה ואישה או גבר וגבר. אין נתונים כרגע על מספרם.

מידע על יהודה אטלס

יהודה אטלס נולד ב-12 בפברואר 1937 במושב עין עירון להורים שעסקו בחקלאות. למד בבית ספר יסודי בכרכור ובבית ספר תיכון בחדרה. שירת בצה"ל בחטיבת גולני. היה חבר קיבוץ מזרע ועבד כמדריך ילדים בבתי ספר חקלאיים. כיום מתגורר בתל אביב, נשוי ואב לשלושה בנים וסבא לנכדים.

אחד הסופרים הבולטים בתחום ספרות הילדים והנוער בישראל.

פעילותו הענפה כוללת: כתיבה של יותר מ-30 ספרים, רובם ספרי ילדים וגם 4 ספרים למבוגרים; כתיבה ומחקר על ספרות הילדים; תרגום של יותר מ-60 ספרים (על כך קיבל בשנת 2012 את פרס התרגום מידי שרת התרבות); עריכה ועיבוד, הרצאות וכתיבה עיתונאית.

התפרסם לראשונה בשנת 1977, כשיצא לאור ספר הילדים הראשון שכתב: "והילד הזה הוא אני". זהו אחד מספרי הילדים האהובים ביותר בישראל בכל הזמנים, וסגנונו נחשב חדשני.

בעקבות הספר "והילד הזה הוא אני", כתב סדרת ספרים: "גם הילד הזה הוא אני", "ורק אני לא", "אני רוצה  שפתאום" ו"הילדה שאני אוהב". ספרים אלה עוסקים בחיי היומיום של ילדים, והם כתובים כ"שִׁירֵי פּוּאֶנְטָה" קצרים.

כתיבתו של אטלס שְׁנוּנָה והשפה העברית ברורה ומדויקת.

כמה מספריו של אטלס עובדו לתקליטים ולמחזות תיאטרון, וזיכו אותו בפרסים, ובהם: פרס זאב לספרות ילדים ונוער, פרס לאה גולדברג ופרס אקו"ם על מפעל חיים.

בשנת 2014 קיבל  את פרס היצירה על שם לוי אשכול ז"ל.

הצעה לתגובת המורה לתכנים רגשיים

הפסיכולוגית חלי ברק שטיין

ההמלצה רלוונטית לכל מצב שבו ילדים מעלים תכנים שהם ‘קשים ומביכים’ למורה, תכנים שבהם הוא מרגיש שהוא חייב להגיב, חייב לפעול, חייב להגן על הילד עצמו ו/או על הילדים האחרים בקבוצה;

זו נטייה טבעית, אבל מוטעית שגורמת לתגובות יתר. המורה מרגיש שהוא צריך ‘לפתור את הבעיה’, להעלים את הקושי של הילד, או של הכיתה, אך למעשה את המצוקה היא של המורה אל מול הסיפור של הילד. המורה מרגיש חסר אונים. לא יודע מה לעשות עם התכנים. מפחד שאם "יפתח" את הדברים או ימשיך לדבר עליהם, הפצע והכאב רק יגדלו והנזק יגדל. החרדה של המורה גורמת  לתגובות  לא נכונות.

מורים נוטים לפעמים לעצור את הילד ולומר: "בוא לא ניכנס לפרטים", או  "נדבר על זה אחר כך". אולם כך הם קוטעים את החוויה של הילד וגורמים לו להרגיש דחוי, מבויש בחוויה שלו, ובודד עוד יותר.

תגובות מעין אלה הן מודל לא טוב גם עבור שאר ילדי הקבוצה, שחשים שאסור ומסוכן לשתף בתכנים אישיים, וזה הרי מסר שהוא הפוך לגמרי למסר של התכנית.

יש מורים שנסחפים מדי לחוויה של הילד, שוקעים בפרטים, בכאב שלו, ושוכחים את שאר הקבוצה, ואת המשימה, את התוכן של הפגישה. יש בכך גם ביטוי לבלבול בשיקול הדעת, ולחרדה.

מומלץ  למורים להיות מודעים לקושי לשמוע סיפור רגשי של ילדים שמספרים חוויות אישיות לא שגרתיות, וגם כואבות. למשל על משפחות לא שגרתיות, על מצבים מביכים (הורים הומוסקסואליים, לסביות), על אלימות במשפחה, או תכנים דומים.

מומלץ לא להגיב מהר ובאימפולסיביות – לא לעצור את הילד ולא לשקוע במה כן לעשות-

בשלב ראשון:

יש להקשיב ולהבין את הילד – אין כמו הקשבה כדי לתת לילד תחושה טובה שהוא חשוב, ושהחוויה שלו חשובה ומשמעותית.

להגיד משפטים מעודדים – "אני שמח/ה שאתה משתף אותנו…", "חשוב לנו לשמוע אותך….", "צריך הרבה אומץ לשתף…", "תודה שאתה סומך עלינו ומשתף….". יש בכך סוגסטיה חיובית לתקשורת בקבוצה, ומודל לכל הכיתה שחשוב ומשמעותי לשתף בו.

חשוב לגלות אמפטיה לחוויות שהילד מספר: "זה באמת קשה כשאבא ואמא רבים…", "זה לא כל כך נעים כש…". לתקף פירושו ‘לתת אמת’ לחוויה של הילד, להבין אותו, ולאו דווקא להסכים או לא להסכים.

ההקשבה, גילוי האמפתיה וההבנה של הילד – לכל אלה הוא זקוק כשהוא משתף את הילדים בכיתה. הלוא אין זה תפקיד המורה לפתור לילד את בעיותיו ואף לא ‘לסלק את מצוקותיו’ ולגרום לו להיות שמח – על אף שזו משאלת הלב.

בשלב שני:

אחרי זמן קצר, מומלץ למורים לעבור מהסיפור האישי של הילד למשמעות העקרונית הכללית שנובעת מהסיפור הפרטי, סיפור שכל הכיתה/הקבוצה יכולה ללמוד ממנו.

לדוגמה, אם דני מספר שההורים התגרשו, או שיש לו רק אמא, אפשר להקשיב, מעבר לפרטים, לתחושות ולהרגשות שלו. למשל, להרגשה של העצב, או להרגשה שהוא יוצא דופן.

ולאחר מכן אפשר לשאול את כל הילדים מתי הם הרגישו עצב או תחושה שהם יוצאי דופן.

אין ספק שכל ילד הרגיש אי פעם תחושות כאלו בגלל נסיבות אחרות.

הילדים יכולים לשתף, מתי הם הרגישו עצובים או יוצאי דופן (כל רגש שהמורה יחליט שהוא רלוונטי)

דרך המכנה המשותף, אפשר ליצור פעילות קבוצתית רגשית. לדבר על איך מתמודדים עם התחושה, איך עוזרים זה לזה כחברים עם תחושה כזו. אפשר להרגיש כמה אנחנו דומים זה לזה בתחושות, על אף שכלפי חוץ אנחנו שונים בסוגי המשפחות.

למעשה זה המסר הכי חשוב. אחד בא ממשפחה ‘שלמה’ ואחר ממשפחה ‘לא סטנדרטית’ (כך אני אוהבת לכנות זאת) אבל כולם חולקים רגשות דומים.

אז בואו נהיה אמפטיים ותומכים זה בזה. נחפש את הדומה והאנושי, במקום את השונה, והשיפוטי. 

הטכניקה המומלצת למורים היא לעבור בשלב השני מהקונקרטי – הסיפור של הילד, מהפרטים הספציפיים, לרגשות שהוא מבטא, למשאלות שלו, לתחושות שלו כלפי החברים – לדברים שאפשר למצוא בהם משותף לעוד ילדים, ולפתח עליהם דיון רלוונטי בכיתה. מורים יודעים לעבור מתכנים לימודיים קונקרטיים לתכנים לימודיים מופשטים, למושגים שמעבר לפרטים – כאן הם צריכים לתרגל את זה בתכנים לימודיים.

הדרך לעבוד עם תכנים רגשיים בקבוצה היא להעביר את המוקד מהילד הספציפי לכיתה כולה – כי זה לא טיפול אישי, וכך כל הכיתה ‘מרוויחה ‘ מהסיפור.

אפשר להגיד את זה גם במילים: "דני סיפר לנו על עצמו, אבל הסיפור שלו נוגע לכולנו, כולם מרגישים לפעמים עצובים… או שונים…" ולהמשיך משם.”

אם הילד עדיין נסער ועדיין זקוק לתמיכה, צריך כמובן להתייחס אליו, ולומר לו שנדבר איתו הלאה אחרי השיעור. או לחלופין כל תגובה הולמת, כמו בכל מצב מצוקה אחר בכיתה. אבל מומלץ בחום לא למקד את הפגישה באותו הילד.

הפעילות

1. קראו בכיתה את הספר כל אחד והמשפחה שלו.
אטלס, י'. משאלי י. (2002) כל אחד והמשפחה שלו, הוצאת קוראים.
הזכויות שמורות למחברים ולאקו"ם.
2. ספרו על הסופר יהודה אטלס (נמצא במידע למורים).

3. שאלו את התלמידים:
א. המספר אומר שבכיתה שלו "יש מין מסורת מאוד מכובדת", לאיזו מסורת הוא מתכוון? (יל ד שחוגג את יום הולדתו מספר על משפחתו, מיהם הוריו, אחיו, אחיותיו).
ב. למה הילד בסיפור מתרגש?
ג. מה אתם הייתם רוצים להגיד לילד?
ד. אֵילו משפחות הוצגו בספר (משפחות שונות: הורים שהתגרשו ונישאו בשנית לאחרים, משפחה של אם חד הורית, משפחה מאמצת, שתי אימהות, שני אבות, אחד ההורים דתי והאחר חילוני).
ה. האם מצאתם בספר משפחה הדומה למשפחתכם?

4. כתבו על הלוח את המשפחות השונות שהוצגו בסיפור:
שתי משפחות: הורים שהתגרשו ונישאו בשנית לאחרים, משפחה של אם חד הורית, משפחה מאמצת, שתי אימהות, שני אבות, אחד ההורים דתי והאחר חילוני.
הַחליטו יחד עם התלמידים על משפחות אחדות שהם רוצים לעסוק בהן. אם יש די זמן, אפשר גם לעסוק בכולן.
שאלו את התלמידים מדוע הם בחרו דווקא במשפחות האלו.
בקשו מהם לכתוב מהם המאפיינים של המשפחות שנבחרו.

בקשו מהתלמידים לעסוק בנושאים האלה:

מה מספר/ת  הילד/ה שמתאר/ת את המשפחה הזאת?

מה היתרון (משהו חיובי) שיש במשפחה הזאת?

האם הייתם רוצים להיות חלק ממשפחה כזאת?

הסבירו מדוע כן או מדוע לא.

חלקו  את הדפים לתלמידים.