תוכן
הורים שפונים אלי בנושאים של אלימות בין ילדים, לרוב ניסו כבר שיטות שונות להפסקת התופעה, אך ללא הצלחה. ראשית כל זכרו – לא רק הילדים שלכם מכים, מקללים או לחלופין, חוזרים הביתה עם שריטה בלחי או מבוישים כי ילד מהגן העליב אותם. זה קורה לכולם!
בכל הפעוטונים ניתן לראות ילדים עם שריטה בפניהם, סימן נשיכה בזרועם ושיער פרוע כתוצאה ממשיכתו. ההתנהגות האלימה ממשיכה גם בגן הילדים, שם, כתוצאה מהתפתחות השפה, מתלווה לאלימות הפיזית גם אלימות מילולית.
גילויי תוקפנות של פעוטות הם תופעה שכיחה ונורמאלית מבחינה התפתחותית. פרויד סבר שהדחף התוקפני מולד, אלא שבתהליך התפתחות האישיות, לומד הילד לרסן את תוקפנותו. התנהגות תוקפנית היא כמו מצב של צמא או רעב שמעוררים את הדחף לשתות או לאכול. לאחר שהאנרגיה התוקפנית השתחררה על-ידי פעולה תוקפנית, משתררת תחושה של פורקן – קתרזיס.
וסיבות נוספות (וקצת יותר פשוטות) אשר עלולות להוביל להתפרצויות אלימות של ילדים ופעוטות:
* ילדינו הקטנטנים נוטים להרביץ, לדחוף ולנשוך מכיוון שיכולתם הלשונית עדיין לא מפותחת דיה, ואין להם אפשרות לבטא את רצונותיהם בדרך אחרת. הפער הגדול בין יכולת ההבנה והתפיסה של הילד ליכולת הדיבור שלו, יוצר תסכול רב אצל פעוטות וגורם לחלק מהם לגלות התנהגות אלימה.
* פעוטות וילדים יכולים לגלות תוקפנות כתוצאה ממתח גופני שיכול לנבוע מעייפות, רעב, שעמום, התרגשות ואפילו חיבה ואהבה למושא התוקפנות.
* לעיתים גילויי האלימות הפיזית והמילולית מתרחשים כדי לקבל תשומת לב. התנהגות תוקפנית (כמו נשיכות, שבתחילה מופיעות כשלב התפתחותי), מובילות פעמים לתגובות מהסביבה, המחזקות את גילויי התוקפנות. כך, בן השנה+, שנכנס לשלב המרדני, נהנה מהבעת התוקפנות עקב תשומת הלב הרבה שהוא מקבל בעקבותיה. אצל ילדים גדולים יותר מתרחש תהליך דומה, כאשר למשל ילד שמרבה להכות את חבריו לגן זוכה ליחס "מיוחד" מהגננת שלדוגמא, אף מגדילה לעשות ומושיבה אותו באופן קבוע לידה בשעת מפגש, על מנת שלא יפגע בחבריו.
* פעמים רבות, אצל ילדים בגן האלימות המילולית והפיזית היא אכן תוצאה של חיקוי. אינני מתכוונת דווקא לילד אשר חשוף לאלימות פיזית או מילולית קשה בביתו, אלא להתרחשויות יומיומיות – כמו מריבות בין אחים, הורים שנוטים להשיג את רצונם מאחרים בתקיפות ובאלימות מילולית או צפייה בתוכניות אלימות בטלוויזיה. במקרה כזה התוקפנות באה מתוך הזדהות עם אדם תוקפני, ומובילה אותו לאמץ התנהגות דומה.
* ישנם ילדים שמראים קשיי הסתגלות לשינויים, למעברים ולמצבים בלתי מוכרים (אפילו מעבר מפעילות לפעילות בשגרת הגן), וכל שינוי דורש מהם כוחות התמודדות. ילד שקשה לו במעברים אלו יכול לבטא קושי זה דרך אגרסיביות ואלימות.
* משברים קיצוניים במשפחה כמו גירושין, מחלה או מוות של קרוב, ואף משברים קלים יותר כמו אב במילואים, מעבר דירה או לידת אח, עלולים לגרום לילד להשתמש באלימות כדי להביע את התסכול שלו.
קיימות סיבות אפשריות נוספות המביאות לביטויי אלימות בקרב ילדים בגיל הרך, אך יחד עם זאת, גם אם ילדיכם הוא זה ש"חוטף" ולא "המחטיף" ייתכן ודרך התגובה שלו לתסכול היא שונה: ישנם ילדים שתגובתם הטבעית לכל גורמים שהזכרתי, אינה דווקא התפרצות אלימה כלפי הזולת – ייתכן ואילו ילדים שבוכים לעיתים קרובות, מתבודדים, מפנים את האלימות כלפי עצמם או כלפי חפצים או בגילאים מאוחרים יותר מביעים התנהגות ילדותית או נסיגה לשלב התפתחותי קודם (כמו אי יכולת לשלוט בצרכים).
ולסיכום, נראה כי התפרצויות אלימות של ילדים ופעוטות הן שלב התפתחותי נורמאלי, אך עם זאת, במידה ואתם שמים לב כי הילד, מילד שקט ועדין, הפך לילד עצבני ואלים, או התנהגותו קיצונית בהשוואה לבני גילו, יש לבדוק את מקור התנהגות זו ולהגיב בהתאם.
אבל, גם לאלימות "התפתחותית" יש להגיב ולהציב לה גבולות. בחלק השני של הכתבה אתן כמה עצות כיצד להתמודד עם ילד המביע אלימות וילד שהאלימות מופנה כלפיו.
