תוכן
נושא הבריונות והאלימות ברשת הוא נושא שמטריד כבר לא מעט זמן את העוסקים במדיום הדיגיטלי. בעיקר מטרידה השפעת גילויי האלימות על המשתמשים הצעירים. הידיעה על הילד הישראלי, אשר לפני כמה חודשים שם קץ לחייו בעקבות ההצקות שמהן סבל בפייסבוק, רק הדגישה את חומרת הבעיה ואת דחיפות הצורך להתמודד איתה.
בכנס צ'ייס האחרון הציגה תמר טרבלוס – הלומדת לתואר שני באו"פ – מחקר שאותו ערכה בהדרכתן של ד"ר טלי היימן וד"ר דורית אולניק־שמש, מהמחלקה לחינוך ולפסיכולוגיה באו"פ. המחקר עוסק בנושא האלימות באינטרנט בקרב בני הנוער ומשווה אותה לאלימות פנים־אל־פנים בקרב אותם צעירים. השיחה עם תמר טרבלוס, שבחייה הלא־אקדמיים היא מורה בבית ספר תיכון, הקיפה לא רק את ממצאי המחקר המאלף, אלא גם את ממצאיה האישיים כמחנכת ואימא.
טרבלוס: "המחקר נעשה בשני בתי ספר במרכז הארץ, בקרב תלמידי שכבת ז'. התמקדנו בשכבה זו כי היא נקודת תפר – ומשום כך חוליה חלשה יותר מטבעה – בין בית הספר היסודי לחטיבה העליונה, לתיכון. זה השלב שבו הילד עובר מהחממה של בית הספר היסודי, שבו הוא הרגיש מוגן אך קטן, למסגרת בוגרת יותר, גדולה, המונית ולכן גם מאיימת יותר. זה שלב שיש בו לא מעט קשיים חברתיים של הסתגלות, כי מתערבבים שם תלמידים מכמה בתי ספר יסודיים. כל הקשיים האלה הם שגורמים, כנראה, לכך שרוב האלימות בבתי הספר מתרחשת בחטיבת הביניים, בגילי 14-11. גם משום כך החלטנו להתמקד במחקר בשכבת ז'. חקרנו אוכלוסייה של 458 תלמידים. מובן שקיבלנו את רשות ההורים והסברנו לתלמידים שהמחקר הוא אנונימי ולא נעביר את המידע שנאסוף לידיעתו של מישהו בבית הספר.
"אספנו את השאלונים וניתחנו את התשובות. היו דברים שצפינו אותם, אבל היו גם לא מעט הפתעות. למשל, האחוז הגדול של מי שהעידו על עצמם שחוו אלימות בבית הספר: 25 אחוז! אם בבתי ספר טובים ממרכז הארץ, באוכלוסייה שנחשבת לאוכלוסייה טובה, אחד מכל ארבעה תלמידים מעיד על עצמו שהיה קורבן של אלימות כלשהי – בין שבעולם הריאלי ובין שבמדיום הדיגיטלי – זה דבר מדאיג וחמור מאוד. רוב מקרי האלימות שעליהם דיווחו התלמידים היו של בריונות רגילה – לא ברשת – אבל לדעתי זה מפני שסביב האלימות הפיזית והמילולית יש כבר שיח ציבורי והתלמידים מודעים לקיומה. לכן הם לא התקשו לומר 'כן, זה קרה לי'. אין עדיין שיח דומה סביב האלימות, או הבריונות ברשת והתלמידים מתקשים בשלב זה להבין על מה אנחנו מדברים. ועדיין היו דיווחים גם על אלימות ברשת. רוב המקרים שדווחו אירעו באחרונה, כלומר התלמידים לא היו צריכים להתאמץ כדי להעלות בזיכרון מעשה של בריונות.
"אין לי נתונים על כך, אבל לא יכול להיות ספק שבשנה האחרונה חלה עלייה חדה באירועי האלימות ברשת כתוצאה מהפעילות הערה המתרחשת ברשתות החברתיות. אם בעבר האלימות התבטאה במייל פוגעני, או בהתבטאות חריפה באיזה צ'ט, הופעת הפייסבוק עשתה את הכול להרבה יותר המוני, הרבה יותר פתוח ובגלל התהודה הגדולה להרבה יותר פוגע ומסוכן".
המחקר עוסק בשלוש אוכלוסיות: בריונים, קורבנות ועדים.
"כן, אלה האוכלוסיות שאליהן חייבים להתייחס בהקשר של אלימות ברשת, אבל גם בהקשר של אלימות פנים־אל־פנים, כי בשורה התחתונה יש חפיפה בין הקבוצות המעורבות באלימות ברשת ומחוצה לה.
"ביקשנו מהבריונים שיפרטו מה הם עשו בדיוק, ונתנו להם כמה אפשרויות: 'שלחתי דואר אלקטרוני שמכיל גסויות, איומים, לעג וקללות', או 'הפצתי דברים פוגעניים באתרי אינטרנט', או 'שלחתי תמונות, או סרטי וידאו פוגעניים דרך מכשיר הטלפון הסלולרי'. אף שהטכנולוגיה מאפשרת ורסטיליות, ולנהוג בבריונות בדרכים מגוונות ובאמצעים שונים – עדיין רוב הפגיעות הן מילוליות ולא באמצעות תמונות או קטעי וידאו. נראה שלכך דרושה מיומנות טכנולוגית גבוהה יותר והדרך הקלה – ולכן גם הנפוצה ביותר – היא לשלוח הודעת טקסט. זה די מקביל לבריונות המילולית הרגילה של לקרוא למישהו 'אידיוט', או לקלל אותו בחצר בית הספר. במקום לעשות את זה בחצר, עושים זאת בפייסבוק. וזהו אישור נוסף לעובדה שמדובר בסך הכול באותה תופעה, ולא בסוגים שונים של בריונות.
"ברשת העדים משחקים תפקיד חשוב יותר מאשר בעולם הפיזי. בבריונות פנים־אל־פנים, עֵד הוא מישהו שנמצא במקרה במקום שבו מתרחש מעשה הבריונות, והוא מתערב או לא מתערב. בעולם הפיזי מספר העדים בהכרח מוגבל. ברשת – הפוטנציאל הוא כמעט אינסופי, כי ברשת כל מי שקיבל את המסר או נתקל בו יכול להפיץ אותו הלאה בין החברים שלו ומספר הקוראים עולה בצורה אקספוננציאלית.
"ברשת, הרבה יותר מאשר במציאות, יש פזילה אל העדים. זה בדיוק אחד השיקולים של הבריון לפעול ברשת, כי אפשרות הפגיעה שם הרבה יותר גדולה וקהל העדים הרבה יותר גדול. הרשת גם מאפשרת פגיעה אנונימית שמקשה לתפוס את התוקף ולהענישו. 'אני לא עושה לך בושות רק לעיני מי שבמקרה נוכח במקום כשאני מקלל אותך, או משמיץ אותך בחצר בית הספר. אני עושה לך בושות במקום שבו כולם יוכלו מיד לדעת על כך' ומה שחשוב לא פחות – הפגיעה איננה חד־פעמית. אם העלו סרטון פוגעני ליוטיוב והוא נמצא שם, כל פעם שמישהו נכנס לראות אותו אפקט ההטרדה חוזר על עצמו והבושה לא נגמרת. הפגיעה נשארת – והיא נשארת שם לנצח. לכן, ההשפעה של האלימות ברשת נוראה הרבה יותר מזו שמחוץ לרשת בגלל פוטנציאל הפגיעה וההשפלה האינסופי. בדיוק בגלל זה צריכים לחשוב באופן מיידי כיצד נלחמים בתופעה ומרסנים אותה – מהר, עכשיו ולא לחכות לילד הבא שיתאבד".
עד כמה הילדים עצמם מודעים לחומרת הפגיעה של האלימות ברשת?
"נכון לעכשיו הם לא מודעים לכך. במחקר שעשינו, 39.5 אחוז טענו שהפגיעה ברשת פוגעת פחות מהאלימות פנים־אל־פנים ו־44.1 אחוז טענו שהיא פוגעת באותה מידה. רק 15.1 אחוז טענו שהיא פוגעת יותר. באופן כללי, הדעה הרווחת היא שהאלימות מחוץ לרשת משפיעה לרעה על הקורבן יותר מאשר האלימות ברשת.
"מה שהילדים אולי אינם מבינים הוא שלפגיעה ברשת מתווסף אלמנט של חרדה, שמעצים מאוד את חומרת ההרגשה הרעה של הקורבן – דבר שכמעט אינו קיים בבריונות פנים־אל־פנים. בבריונות כזו אתה יודע מי פוגע בך. אתה רואה אותו. אולי הוא מפחיד כי הוא חזק ממך, אבל בסך הכול הוא ילד שאתה מזהה ובפעם הבאה תוכל לעקוף אותו כדי לא להיתקל בו וכך להיזהר ממנו.
"ברשת הבריונות היא אנונימית. אתה לא יודע מי פגע בך והתוצאה היא מצב של חרדה, כי זה יכול להיות כל אחד – זה שיושב מאחוריך בכיתה, ההוא מהטור השני, מישהו משהשכבה שמעליך, או אולי מישהו שמתחזה לחבר הכי טוב שלך, אבל בעצם מקנא בך ובגלל זה הוא עושה את מה שהוא עושה מאחורי גבך. חוסר הידיעה הזה נוטע בך הרגשה נוראה. בגלל זה, בגלל חומרת המצב הנפשי שאליו יכול להיכנס בקלות קורבן הבריונות ברשת – הבריונות הזאת כל כך מסוכנת. בבריונות פנים־אל־פנים יש לקורבן מפלט: בבית הספר הוא יכול לנסות להתחמק מהבריון ובכל מקרה הוא יכול ללכת הביתה, להסתגר בחדר ולהרגיש מוגן. האלימות ברשת רודפת אותך גם בבית – ואין ממנה מפלט. ילד יכול להימנע מלצאת לרחוב, אם הוא מרגיש מאוים, אבל הוא לא יכול להימנע מלהיכנס לפייסבוק, כי כיום זה המרחב שבו כל הילדים חיים. זה העולם שלו – ולכן הקורבן חש לכוד ואבוד".
מה היו תגובות העדים למעשי הבריונות ברשת?
"אפשרנו לעדים להעיד איך הם נהגו כשנתקלו בגילויי בריונות והאם עשו משהו כדי לעצור את המעשה. לעֵד לא בהכרח יש היכולת הטכנולוגית למנוע מן הבריון לפעול, אבל הוא בהחלט יכול להגיב. אם אתה בפייסבוק ואתה רואה שילד שולח הודעות פוגעות למישהו מבין החברים שלך – אתה יכול להעיר לו 'שמע, זה לא לעניין. הפסק. זה מעליב', כלומר להתערב לטובת הקורבן. ואתה יכול להיות פסיבי ושקוף, ובכך בעצם להתייצב לצד הבריון.
"מה שמחמיר את המצב הוא שהילדים לא משתפים את ההורים במה שקורה ברשת – וגם זה עלה מממצאי המחקר. בעוד שילדים יכולים לספר על דברים לא נעימים, כולל גילויי אלימות שקרו להם בבית הספר, הם לא מגלים להורים על תופעות דומות ברשת, כנראה מתוך פחד שההורים יחליטו לנתק אותם מהרשת כדי לחסוך מהם את הפגיעות האלה. אגב, הפחד הזה נובע מכך שלדעתם של הילדים – השיטה של 'הכול או לא כלום' היא הדרך היעילה ביותר לפתור בעיות. כשביקשנו הצעות כיצד לעצור את האלימות ברשת, 57 אחוז סברו שהדרך הטובה ביותר היא באמצעות חסימת הודעות. 31.9 אחוז סברו שכדאי לספר להורה או למורה. רק מיעוטם, 5.9 אחוזים, סברו שכדאי לבקש מן הבריון להפסיק.
"אבל עבור הילדים האמצעי הדרסטי של ניתוק מהרשת הוא הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות להם. עבורם זה לנתק אותם מהעולם – וחייהם שוב לא יהיו חיים. ניתוק מהאינטרנט גרוע מכל סבל ומכל השפלה, ולכן הם לא משתפים את הוריהם, גם כשהם קורבנות. משום כך צריך לפתח, יחד עם משרד החינוך, אסטרטגיה של איך להילחם בתופעת האלימות ברשת בלי לסגור את הגישה לאינטרנט".
הטיפול בבעיה לא צריך להיות באחריות בית הספר?
"גם ההורים צריכים להיות שותפים, אבל אין ספק שההתמודדות צריכה להיעשות קודם כול בבית הספר. שם צריכים להתחיל לדבר על נושא הבריונות ברשת. הדרך הטובה ביותר להילחם בתופעה היא לבנות תוכנית התערבות – או לאמץ תוכנית קיימת, מאלה הפועלות כבר במדינות אחרות ומוכיחות שם את עצמן – ושתקיף את כל הצדדים המעורבים: ההורים, משרד החינוך, המורים, וכמובן התלמידים.
"אספר לך משהו מהניסיון שלי. נכנסתי לאחת הכיתות בבית הספר שבו אני מלמדת ורציתי לראות באיזו מידה התלמידים מודעים לבעיית האלימות ברשת. כיוון שהם תלמידיי, הם לא יכלו כמובן להיות אוכלוסיית המחקר שלי, אבל רציתי לשמוע מה הם חושבים על הנושא. להפתעתי הם התחילו לספר לי – בלי כל בושה, או מבוכה – שהם הקימו בפייסבוק דף שנאה של ילדים ששונאים ילד מסוים. כל מי ששונא את הילד הזה מוזמן להצטרף ולהביע שם את דעתו עליו – או סתם לעשות לייק.
"אני כמובן הייתי מזועזעת, אבל זו הוכחה נוספת עד היכן מגיע חוסר המודעות של הילדים. מבחינתם לא מדובר באלימות. אצלם אלימות עדיין קשורה למכות ולפגיעה פיזית, או לאלימות מילולית בחוץ – ברחוב או בבית הספר. מבחינה זו, המצב דומה מאוד למה שקרה עם נושא ההטרדות וההתעללויות המיניות, נושא שהילדים לא היו מודעים לו ולא נזהרו ממנו עד לפני 10 שנים כי איש לא דיבר איתם על זה. איש לא הסביר להם ממה להיזהר ואיך, עד שלימדו את הילדים לומר 'לא נעים לי ומה שלא נעים לי לא עושים לי'. כעת יש מודעות לנושא הזה והילדים מדווחים על כל הטרדה. "האלימות והבריונות ברשת עדיין לא נתפסות ככאלה. עדיין מתייחסים אליהן כאל 'קטעים', צחוקים, דחקות".
מה עושים עם קבוצת שנאה?
"הדרך היחידה לטפל בזה היא באמצעות בית הספר, תוך שיתוף המורים וההורים. אין דרך אחרת, כי אסור לעמוד מנגד. אבל כדי שהמאמץ יהיה יעיל הוא צריך להיות מתואם והוא חייב לבוא מהכיוון של החינוך ולא של הענישה. אסור לוותר להם, צריך להביא אותם לידי כך שהם יורידו בעצמם את הדף – ולתת לכך פומבי תוך הבעת התנצלות – ותוך ניצול אותה תפוצה של הרשת שעושה את הפגיעה כואבת כל כך. אלא שהפעם התפוצה תהדהד את הפעולה החיובית של הורדת הדף ואת הבעת החרטה על מה שנעשה.
"עקרונית זה לא שונה מהטיפול במעשה של ונדליזם בכיתה. לא תמיד הילדים מגלים מיד מי עשה את זה אבל אי אפשר להתעלם ממה שנעשה. אנחנו מנסים בכל הדרכים החינוכיות להביא לחשיפתו של האחראי למעשה והקבוצה חייבת לקחת אחריות. משרד החינוך חייב לגבש תוכנית שבמסגרתה המחנך ייכנס לכיתה, ידבר על התופעה של האלימות ברשת, ויסביר עד כמה היא שלילית ומסוכנת. אגב, המחנך עצמו לא חייב להיות בעל חשבון פייסבוק כדי לדעת שבפייסבוק יש צדדים מסוכנים שחובה לטפל בהם, או להזהיר את הילדים מפני הסכנות ברשת.
"לתופעת האלימות ברשת יש השפעות קשות על כל המעורבים בה, לא רק על הקורבנות, גם על הבריונים. מתשובותיהם לשאלונים שלנו עולה שגם הם לא בדיוק מאושרים. לא רק הקורבנות מרגישים בודדים מבחינה חברתית – גם הבריונים. יכול להיות שהמניע למעשה כזה או אחר של הטרדה הוא הרצון לשנות מצב שבו איש לא שם לב אליך. הרי גם אלימות היא סוג של קשר עם הסביבה, כמו שהיא תמרור שאומר 'יש בי זעם ואני חייב לפרוק אותו'. אנחנו רק בתחילת הדרך, אבל בהמשך נרצה בוודאי לשרטט פרופיל רגשי וחברתי של דמות הקורבן והבריון ברשת.
"בבדיקת ההבדלים בין המינים במעורבות באלימות ברשת נמצא כי בקרב הקורבנות מספר הבנות כמעט כפול ממספר הבנים – 43 לעומת 23. בקרב הבריונים, המצב הפוך: מספר הבנים, 22, כמעט כפול ממספר הבנות – 13. בקרב העדים – המספר דומה: 52 בנים, 47 בנות. בבדיקת הקשר בין הקורבנות ברשת לבין אלה שמחוצה לה – נמצא – כמו במחקרים שנעשו במדינות אחרות – שיש בהחלט מתאם ושהתלמידים שהיו קורבן לאלימות ברשת נופלים קורבן גם לאלימות פנים־אל־פנים.
"הספרות מדברת על סוגי בריונות שונים, למשל, על בריונות ישירה ובריונות עקיפה. הבריונות הישירה אינה מתוחכמת – ילד עומד ומרביץ. אלימות מהסוג הזה מזוהה בדרך כלל עם בנים, שהם פיזיים יותר. בנות מעורבות יותר באלימות עקיפה – רכלנות, חרמות, 'לכלוכים מאחורי הגב'. חשבנו שאם האלימות ברשת היא מטבעה עקיפה, נמצא שהבנות מעורבות בה יותר, וזה לא מה שמצאנו. רוב מעשי הבריונות גם מחוץ לרשת וגם בתוך הרשת הם מצד הבנים. אמנם זה מפתיע, אבל מצד שני זה מוכיח שיש חפיפה מלאה בתחום זה של אלימות בין העולם הווירטואלי לעולם הריאלי".
שלוש שנים של מחקרים בנושא האלימות המקוונת
ד"ר טלי היימן וד"ר דורית אולניק־שמש מהמחלקה לחינוך ולפסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה, שהדריכו את תמר טרבלוס במחקר המתפרסם בעמודים אלה, הן נציגות ישראל בקבוצת המחקר של האיחוד האירופי הבוחנת לאורך ארבע שנים את האלימות המקוונת, על היבטיה השונים, בארצות שונות. המחקרים בודקים את שכיחות התופעה וביטוייה המגוונים; המדיניות הנקבעת ביחס אליה וההנחיות הקשורות בה; דרכי ההתמודדות והמניעה. ההתמקדות היא בעיקר בבני נוער ובפלחי אוכלוסייה הנושקים להם, כמו צוותים חינוכיים וטיפוליים, הורים וכו'.
לדברי ד"ר היימן וד"ר אולניק־שמש תופעת האלימות המקוונתcyber bullying) ) בקרב ילדים ובני נוער עולה בשנים האחרונות. דפוס אלימות זה מאופיין בהתנהגות חזרתית, תוך שימוש לרעה בסמכות, או בכוח בעזרת אמצעים אלקטרוניים (Hinduja & Patchin, 2009). המחקר שעוסק במאפייני האלימות ברשת (Smith, et al., 2008), בדפוסי התנהגות (Kowalski, et al., 2008) ובדרכי הטיפול והמניעה (Shariff, 2009) נמצא עדיין בחיתוליו והתפתח בארצות הברית, באוסטרליה ובאירופה רק לפני כעשור. כיוון שהתופעה פוגעת בילדים ובבני נוער בכל רחבי העולם, ללא הבדלי דת, גזע, מין או לאום, היא עלולה להיות בעלת השפעות והשלכות על עתיד החברה שבה אנו חיים.
במהלך שלוש השנים שעברו מאז החל הפרויקט, ערכו ד"ר היימן וד"ר אולניק־שמש כמה מחקרים בתחום, תוך התמקדות באוכלוסיית המתבגרים, המורים וההורים. יותר מ־1,000 נבדקים, הלומדים במסגרות חינוך רגילות ומיוחדות, השתתפו עד כה במחקרים אלה. במחקרים נבדקו בין השאר: דפוסי הגלישה, מאפייני המשתתפים, עמדותיהם ביחס לתופעת האלימות, דרכי ההתמודדות עם התופעה והשפעותיה השונות על התלמידים. כמו כן נבדקו עמדות המורים ודרכי התמודדותם עם נושא האלימות ברשת (מחקר זה נעשה בשיתוף עם ד"ר סיגל עדן); תפיסות הורים לתלמידים בעלי קשיים ייחודיים; האלימות ברשת במגזר הערבי; דרכים של בקשת סיוע. החוקרות מעורבות גם בשני פרויקטים לפיתוח והגברת המודעות לפגיעות ברשת בקרב הורים ובבתי ספר. באחרונה הורחב המחקר גם לבחינת התופעה בקרב ילדים צעירים יותר. נוסף על כך השתיים עורכות מחקר ייחודי בנושא האלימות ברשת עבור המדען הראשי של משרד החינוך.
הממצאים הבולטים ביותר העולים עד כה מהמחקרים הם: א. מעורבות התלמידים באירועים אלימים ברשת עולה; ב. נמצא קשר ברור בין קורבנות ברשת לקורבנות מחוץ לרשת ובין בריונות ברשת לבין בריונות מחוץ לרשת; ג. בקרב כרבע מהנבדקים נמצאו השפעות שונות של האלימות ברשת הן על המצב הלימודי של בני הנוער והן על המצב החברתי שלהם. ממצאים דומים נמצאו במדינות רבות באירופה, באוסטרליה ובארצות הברית.
אין ספק שהממצאים העולים מהמחקרים פותחים את הדרך לדיון מעמיק בדבר חשיבות הצורך לפתח אמצעים ושיטות להתמודד עם התופעה תוך הגברת המודעות לעצם קיומה.
