תוכן
בכל פלטפורמה שאליה נפנה כדי לקבל עצות בנוגע להורות, המושג הראשון שנשמע יהיה "גבולות". אז מה זה גבול בעצם? גבול הוא היכולת של ההורה להגביל את עצמו ואת ילדיו במשאבים או בחופש אישי. יש להציב גבולות לא מתוך פחד אלא מתוקף של סמכות הורית וכבוד הדדי. ילדים זקוקים לגבולות – הגבולות יוצרים אצלם תחושת ביטחון ויציבות. בלי גבולות, עולמם מבולבל. הגבולות עוזרים לילד להתמודד עם מסגרות – בגן הילדים, בבית הספר, ולימים גם בצבא ובמקום העבודה. כשאין גבולות, הכול מותר, וזה מפחיד ומתסכל את הילדים. לעומת זאת, כשיש גבולות, לילד ניתנת יכולת הבחירה והוא מבין שיש תוצאות למעשיו.
בימינו הורים מתקשים להציב גבולות משתי סיבות עיקריות: האחת, משום שקשה להם לסרב לילד. מדובר בכל אותם הורים שזורמים עם הילד בכל, שקשה להם לראות אותו בוכה או מתוסכל, שלא מסוגלים לומר לילד "לא", ולכן הילד תמיד מקבל את מבוקשו. אלה ההורים שיעשו הכול כדי שהילד שלהם יהיה מרוצה. הסיבה השנייה לאי-הצבת גבול היא שהורים רבים פשוט לא יודעים איך לעשות זאת באופן יעיל. ההורים האלה מפרשים לא נכון את המושג גבול ומבינים אותו כשליטה. הם מעוניינים לשלוט בילד: שיעשה כל מה שאני אומרת, מתי שאני אומרת ואיך שאני אומרת. אלה ההורים שרוצים "חיילים", ההורים שיֵצאו מדעתם אם יאמרו לילד לסדר את החדר והוא חס וחלילה יסרב, ואז יכנו אותו "חסר גבולות".
שיטות החינוך השגויות הנפוצות בקרב הורים:
- שוחד – ניתן לך משהו בתמורה למעשה שלך: אם תסדר את החדר נקנה לך לגו.
- עונש – ניקח לך משהו או נמנע ממך משהו בתגובה למעשה שלך: "לא סידרת את החדר – אין טלוויזיה שבוע", "לא הכנת שיעורים – ניקח לך את הנייד". מדובר בענישה שאינה קשורה במהותה למעשה ובאה אחרי האקט. העונש לא מלמד את הילד דבר והוא בדרך כלל מעליב ומשפיל, לא מעודד את הילד לשתף איתנו פעולה, ומדרדר את היחסים.
השיטות הללו אולי יעבדו נקודתית אבל הן אינן יעילות לטווח הארוך. הילד לא לומד מהן שום דבר מעשי: הוא לא יֵדע איך למנוע את העונש בפעם הבאה כי אין קשר הגיוני בין העונש לבין המעשה, וייתכן מאוד שידרוש מכם שוחד גדול יותר בפעם הבאה כדי להיעתר לבקשתכם. בדיוק כאן נכנסים לתמונה הגבולות.
אז איך מציבים גבול?
בתור הורה עליי להחליט מה הייתי רוצה שיקרה, ואיך. למשל: אני רוצה שהילד ישכב לישון בזמן, שייכנס למקלחת בלי ויכוחים, שהילדה תסדר את החדר כל ערב.
בשלב הבא עליי להבין: למה? מה הרציונל מאחורי הרצון שלי? מה הערך שמנחה אותי כהורה וכאדם? למה זה חשוב לי? – למשל, "אצלי בבית חשוב סדר הוא ערך, ולכן בסוף כל יום מסדרים את הבית – לא שוכבים לישון בבלגן"; "אצלי בבית חשוב ערך הניקיון ולכן כל ערב לפני השינה מתקלחים".
השלב הבא הוא: איך זה ייעשה בפועל? מה קורה לנו ההורים כשאנחנו מציבים גבול? כאן יש שתי אפשרויות:
האפשרות הראשונה היא התוצאה הטבעית, כלומר מה שיקרה אם לא תהיה התערבות כלשהי מצד ההורה, או אם ההורה לא יהיה בסביבה. לא אכלת? את רעבה. לא לקחת מעיל? קר לך. שכחת לקחת את הכריך לבית הספר? תהיה רעב. אם אנחנו ממשיכים לרוץ אחריו ולהזכיר לו לקחת את הכריך, אנחנו לא מאפשרים לו לקחת אחריות על מעשיו. הילד לא לומד מה התוצאה הטבעית של מעשיו.
האפשרות השנייה היא התוצאה ההגיונית. כשבוחרים באפשרות של התוצאה ההגיונית, הכרחי לקיים שיחה מקדימה וליידע את הילד מה תהיה התוצאה ההגיונית למעשה שלו. למשל, אם הילד רץ לכביש, מן הסתם לא ניתן לו להתמודד עם התוצאה הטבעית – להידרס, וכאן יהיה מקומה של התוצאה ההגיונית – צריך להסביר ולומר מראש: "אם תרוץ לכביש לא תוכל ללכת לבד ותהיה חייב לתת לי יד. אם לא תיתן לי יד, נעלה הביתה כי בבית אתה מוגן ובסביבת הכביש – לא". או: "אם הכביסה לא תהיה בסל – לא אוכל לכבס אותה", "
אם לא תאספי את הצעצועים – אקח את כל מה שלא יהיה במקומו". כל מה שלא יהיה במקום יילקח עד שתחליטי שאת מסדרת את החדר". במקרה של התוצאה ההגיונית, יש להכות בברזל כשהוא קר – אי אפשר לחנך בשעת כעס. בשעת כעס הילדים לא פנויים להקשיב, הם בעיצומה של סערת רגשות, עצובים, כועסים, מבולבלים, אולי נבוכים, וגם אנחנו ההורים, כל כך טעונים רגשית כשאנחנו כועסים: צועקים, מתלהמים ולא מוסרים שום מסר חינוכי. שיחה בשעת כעס לא תהיה יעילה. החינוך צריך להתרחש בשיחה המקדימה עם הילד. השיחה תתנהל בדרכי נועם ואנו נסביר לילד מה מצופה ממנו, באווירה שוויונית ומכבדת.
הדבר האחרון והכי חשוב אולי, הוא לדעת שזה בסדר – חשוב לאפשר לילד לכעוס ולהיות קצת מתוסכל. החיים רצופי אכזבות תסכולים ומוטב שילמדו מאיתנו איך להתמודד איתם.
כדי שנוכל ליישם את הצבת הגבול, חשוב להבין שהגבול הוא להורה ולא לילד – ההורה הוא שמגדיר את הגבול לעצמו. על ההורה לשאול את עצמו, "מה קורה לי כשהילד עושה X?" ההורה מדבר על עצמו – מה הוא עושה בסיטואציה הזאת, וכך הוא עומד בגבול שהציב. לדוגמה: אם ההורה הציב גבול של שיחה ושפה מכבדת, כשהילד ידבר בצורה לא מכבדת, ההורה יודיע לילד שהוא לא נשאר בסיטואציה שאינה מכבדת אותו וילך מהמקום. אם ההורה לא ילך, הוא לא עמד בגבול שהציב לעצמו. הרי אי אפשר לומר לילד "אתה לא תדבר אליי ככה" – הוא ידבר איך שהוא ירצה – אנחנו לא יכולים לשלוט על הפה שלו, ולכן חשוב שהגבול ידבר על התגובה שלנו להתנהגות שלו.
החלק הכי קשה בכל הסיפור הוא שכשאנחנו מציבם גבול, מחובתנו בתור הורים לעמוד בו, להראות לילד שיש כאן מבוגר אחראי שמחליט ודואג לו. במקרים כאלה אני אוהבת לדמות את ההורה לקיר – כשההורה איתן בעמדתו ויודע שהוא עושה את זה לטובת הילד, ההורה יהיה חזק והילד יֵדע שהוא יכול להישען על הקיר בבטחה ולא ליפול – יש לילד על מי ועל מה לסמוך.
