תוכן
הביטוי "פני הדור כפני הכלב" (מסכת סוטה, פרק ט, משנה טו) מביע את חוסר שביעות הרצון ממצבה המוסרי והרוחני של החברה, ובעיקר של הדור הצעיר. אפילו בימי המשנה בני הנוער נחשבו חצופים ולא מוסריים.
גיל ההתבגרות הוא שלב מעבר מילדות לבגרות, מתלות בהורים לעצמאות, אז מה קורה לילדים שלנו שפתאום הם הופכים להיות "כאלה"?
שינויים הורמונליים – העניין המשמעותי ואולי החשוב ביותר בגיל ההתבגרות הוא ההתפתחות המינית (שלעיתים מגיעה מוקדם מדי). היא מביאה עמה שינויים פיזיולוגיים, הגוף נהיה מוזר, צצים חצ'קונים, החזה גדל, שיער צומח במקומות מוזרים, וגם הקול וריח הגוף משתנים. לא תמיד הילדים מודעים לכך שגופם עומד לעבור שינוי כה מטלטל, ואז התדהמה שלהם גדלה פי כמה. מלבד השינויים הפיזיולוגיים, ההורמונים גם משפיעים על מצב הרוח והמתבגרים חווים שינויים קיצוניים במצבי הרוח בלי להבין בדיוק למה, מעין רכבת הרים רגשית.
חיפוש עצמי ובלתי פוסק אחר התשובה לשאלה "מי אני?". כדי שהמתבגר יבין מי הוא, עליו להבין קודם כל מי הם הוריו, והאם הוא רוצה להיות כמותם. בעקבות השאלות הללו מגיע גם מרד בכל המסגרות שהמתבגר מכיר, ובעיקר בהורים, ובדיקה של מרכיבי הזהות שלו, המאפיינים שלו, הערכים שלו, ומי ומה הוא רוצה להיות. כדי שהמתבגר יוכל לגבש אישיות משל עצמו, הוא חייב לבצע תהליך של היפרדות מהוריו ולייצר נבדלות ושונות. המתבגרים גם צריכים להתנסות בדברים חדשים כדי להחליט מה טוב עבורם ומה לא, ופתאום לא רק שהילד לא רוצה את קרבת ההורים, אלא גם עושה דברים שעלולים להיות לא מקובלים עליהם.
לאור כל השינויים הללו, אנחנו ההורים צופים מהצד ושואלים את עצמנו: מה קרה לילדה הטובה שלי? מה קרה לבן המתחשב שלי? השינויים הללו קשים גם למתבגר, שלא תמיד מודע לכל מה שעובר עליו, וגם להורה שלעיתים מרגיש שהוא נשאר מאחור. השינויים הללו עלולים ליצור חיכוכים רבים, מפני שההורים מרגישים שהם מאבדים שליטה על הילדים ומנסים לקחת אותה בכוח, ואילו המתבגרים שכבר מתחילים לטעום מהחופש לא רוצים שיגבילו אותם עוד.
אז מה עושים?
שומרים על גבולות וחוקים המותאמים לגיל הילדים ולערכים החשובים להורים. חשוב שהמתבגר וההורים יבינו שההורים קובעים את החוקים בבית, אבל שהמתבגר כבר ילד גדול ועצמאי ואין להורים שליטה על כל הנעשה, והם צריכים לאפשר לו מרחב ולהגמיש את הגבולות בהתאם לגילו.
הרבה הורים מתבלבלים וחושבים שאם הילד הגיע לגיל ההתבגרות, כעת הם יכולים להיות חברים שלו ותפקידם כגורם מחנך, מפקח ואחראי הסתיים. זאת טעות. חשוב להבין שהורים תמיד נשארים הורים, ותפקיד ההורה הוא לחנך בכל גיל, גם בגילאים הבוגרים יותר שכביכול אין לנו שליטה עליהם.
שמרו על שיח פתוח – שוחחו עם הילדים על רגשותיכם ועודדו אותם לשתף אתכם במה שעובר עליהם. חזרו ואמרו להם שהם יכולים לפנות אליכם ולשתף אתכם בכל מה שעובר עליהם, ושמרו על פתיחות גם אם מה שתשמעו יטריד אתכם, הביעו את דעתכם בקול ברור אבל בצורה מכבדת ולא שופטת או מזלזלת, כדי שבפעם הבאה שהילד יהיה בדילמה הוא ירגיש שהוא יכול לשתף אתכם ברגשותיו.
נהלו משא ומתן – אם הילד דורש משהו שלא מקובל עליכם, אל תשיבו מיד בשלילה אלא שבו ונהלו איתו שיחה. נסו להבין מדוע זה חשוב לו ונהלו משא ומתן, תבואו לקראתו והוא יבוא לקראתכם.
והדבר הכי חשוב: אלו שנים מאתגרות אבל הן עוברות, זהו גיל מאוד סוער ואמוציונלי אבל כולנו עברנו את הגיל הזה, חלקנו בצורה יותר מרדנית וחלקנו פחות, ויצאנו בסופו אנשים עם רצונות, ערכים ועקרונות, ובעיקר עם הערכה ואהבה גדולה להורינו.
