מאמר
הילדה החדשה: ייצוגי ילדוֹת בספרות הילדים הישראלית לגיל הרך
שי רודין

המאמר שנכתב עבור כתב העת חוקרים@הגיל הרך, גיליון 3 מציע מודל תמטי המתאר את הופעותיה של "הילדה החדשה" בספרות הילדים הישראלית בין השנים 1990–2015. מיפוי הטקסטים שנכתבו בשנים הללו הניב מודל הכולל ארבע תמות מרכזיות של ייצוג ילדוֹת בספרים המיועדים לגיל הרך: (1) הילדה הנעלה על עולם המבוגרים, (2) הילדה המחנכת את סביבתה, (3) הילדה המנתצת סטראוטיפים מגדריים וילדיים, ו-(4) הילדה הנחנכת. תמות אלו מלמדות על חתרנותה של ספרות המקור ועל חִלחולן של מגמות פמיניסטיות לספרות הילדים הישראלית.

תוכן

מחקר ספרות הילדים רואה את ספרות הילדים ככלי חִברות המשרת את ההגמוניה בבואה לחנך את הילד ולחשוף אותו לקודים החברתיים ולנורמות הנהוגות בחברה הנתונה. מכאן, כי ספרות הילדים אמורה לשמר נורמות מגדריות קשיחות לצד דיכוטומיה בין תפקידי המין. בחינת ספרות ישראלית המתפרסמת בין השנים 1990–2015 ועוסקת בדמותן של ילדוֹת ובייצוגן, חושפת כי ספרות הילדים הישראלית בת-זמננו מוותרת על תפקידה כמשמרת נורמות חברתיות, ולמעשה משתמשת בדמות הילדה הגיבורה על מנת לנתץ שורה של נרטיבים הגמוניים דוגמת מיקומו הנעלה של המבוגר על פני הילד, תמימותו של הילד אל מול חכמתו וניסיון חייו של המבוגר (הורה או איש חינוך) וכן ייעודה של הילדה, המוצג ביצירות שייבחנו במאמר זה ככזה הקורא תיגר על תפיסות שוביניסטיות המייעדות לילדה תפקידים "נשיים" מסורתיים.
התחקות אחר דמותן של ילדות-גיבורות מלמדת, כי בבואם של יוצרים ויוצרות ליצור ספרות ילדים חדשנית שלא תשמש סוכנת חִברות לנורמות הגמוניות כי אם לחשיבה ביקורתית מתוך העצמת הנמען-הילד, ניכרת העדפה לעיצוב דמות של ילדה-גיבורה הנאבקת בהגמוניה (עולם המבוגרים ורעיונותיהם) ויוצאת ממאבק זה כשידה על העליונה. אם הפואטיקה של "הסוף הטוב" משמשת כלי להפצת רעיונות שוביניסטיים (חתונה כפסגת אושרה של הנערה) וכלי מיסוך המעודד התעלמות מן הבעיות הבלתי פתורות בטקסט, הרי שהיצירות שיוצגו במחקר זה מציגות הגדרה מחודשת ל"סוף הטוב": לא עוד "יישור קו" עם הנורמות החברתיות, אלא חתירה תחתן, והדגמה לנמען-הילד כי דווקא החתירה תחת הנורמות המיוצגות על ידי עולם המבוגרים ונדחות על ידי הילדה שבטקסט, מובילה להצלחתה של הדמות ולתחושת סיפוק והגשמה, ואף להכרה חדשה בקרב הנמען-המבוגר שלפיה גם מבוגרים יכולים ללמוד מילדים.

המאמר מציע מודל תמטי המתאר את הופעותיה של "הילדה החדשה" בספרות הילדים הישראלית בין השנים 1990–2015. מיפוי הטקסטים שנכתבו בשנים הללו הניב מודל הכולל ארבע תמות מרכזיות של ייצוג ילדוֹת בספרים המיועדים לגיל הרך: (1) הילדה הנעלה על עולם המבוגרים, (2) הילדה המחנכת את סביבתה, (3) הילדה המנתצת סטראוטיפים מגדריים וילדיים, ו-(4) הילדה הנחנכת. תמות אלו מלמדות על חתרנותה של ספרות המקור ועל חִלחולן של מגמות פמיניסטיות לספרות הילדים הישראלית.

סקירה תאורטית

חלוקה קלאסית מבחינה בין "ספרות ילדים רשמית" לבין "ספרות ילדים לא רשמית" (שביט,1996, 273-267). בטיפולוגיה זו מתקיימות במקביל שתי מערכות ספרותיות לילדים; זו המקדמת  ערכים הגמוניים, משמשת חלק ממערך החִברות שעוברים ילדים, ובונה דימוי של עולם הרמוני בין ילדים למבוגרים; וזו הבונה עולם חתרני לכאורה, עולם של ילדים, שבו אין מקום למבוגרים, טקסטים : ויתרה מכך, חותר תחת סמכות המבוגרים וחוקיהם. בבדיקתה של שביט (1996 ,273)  המשתייכים למערכת השנייה הם בבחינת "טקסטים מתחפשים", שכן מחבריהם דואגים לשמור היטב על ערכי היסוד המקובלים בחברה. מכאן שלאמיתו של דבר אין ניגוד אמיתי בין עולם הילדים לעולם המבוגרים, ואין ערעור על תפיסותיהם של המבוגרים ועל חוקיהם. המסקנה היא אפוא כי ספרות ילדים "לא רשמית" דווקא מעודדת את הילדים להתאים את עצמם לנורמות השליטות של עולם המבוגרים, חרף התחושה שספרות זו מעניקה לילד את חופש ההתנהגות והמחשבה שנגזל ממנו.

הגישה לפיה ספרות ילדים היא "ספרות ממשטרת", המחנכת ילדים לאימוץ הקול והנורמות ההגמוניים, שולטת כיום במחקר ספרות הילדים. (רוז   Rose, 1984: 1–2)  מבהירה, כי ספרות הילדים היא "בלתי אפשרית", שכן אף שהיא מכוונת לנמענים ילדים, היא נוצרת על ידי – מבוגרים, עוסקת במבוגרים, והילדים שוליים בה. לפיכך ספרות הילדים מציגה דימויים של ילדים כפי שמבוגרים תופסים אותם, על מנת שייקלטו על ידי הנמען הילד. רוז מביאה דוגמה של פיטר פן, הילד שאינו גדל לא משום שאינו חפץ בכך, אלא "משום שמישהו אחר מעדיף שלא יגדל" ( Rose, 1984: 3 .) נודלמן (2014)   אף מקביל בין משנתו של סעיד בדבר האירוצנטריות המערבית כלפי המזרח לבין ספרות ילדים, שהיא אתר דכאני המכיל מבוגרים אקטיביים ומביטים וילדים
פסיביים מוּבטים. סופר הילדים מבקש להנחיל לקהלו את ערכיו ואת רצונותיו ומכאן שהוא מייצר טקסטים המעמידים דמות מסולפת של ילד. ספרות ילדים יוצרת לדידו "האחרה" ( othering) שכן הילד מתואר כ"אחר" פורק עול, רשלן, חסר בשלות, ולמעשה מעורר את – תשוקתם הנסתרת של המבוגרים לנהוג בילדותיות. מכאן שהטקסט פועל על מנת להחיל שליטה על קוראיו הילדים, שמטרתה כפולה: משטור ילדים ושליטה ביצרים "אסורים" של מבוגרים.

לקריאת המשך המאמר

 

ביבליוגרפיה

שי רודין, הילדה החדשה: ייצוגי ילדוֹת בספרות הילדים הישראלית לגיל הרך, כתב העת חוקרים@הגיל הרך, גיליון 3

לחצו להמשך קריאה
הקטן