תוכן
התפרצויות זעם או בשמן המקצועי התקפי טנטרום, יכולות לתת את אותותיהן כבר אצל פעוטות. בסביבות גיל שנתיים המכונה "גיל שנתיים הנורא" ניתן לגלות התנהגות עיקשת ומרדנית אצל הפעוט. בגיל זה הפעוט מתחיל לפתח כישורים מוטוריים עימם הוא מתחיל לפעול באופן עצמאי בסביבתו. הוא מתחיל ללכת, לחקור, לתקשר ולהביע באופן ברור וחד משמעי את רצונו. הגילוי של יכולת העצמאות שלו מייצרת אצלו את הרצון לפעול לבד בכל דבר. הוא רוצה לאכול לבד, להניח ולקחת דברים לבד, לסדר לבד ובעיקר לבלגן לבד. מאחר והפעוט עדיין איננו בעל יכולת לבצע הכל לבד, כל התערבות של מבוגר יכולה לתסכל אותו ולעורר אצלו התנהגות עיקשת ואף תוקפנית.
התנהגות תוקפנית הבאה לידי ביטוי בהתקפות זעם, הינה דרך בלתי מווסתת של הפעוט להביע את רגשותיו כאשר הוא איננו מצליח לבטא אותם בדרך אחרת מילולית או פיסית. התפרצויות הזעם יכולות להתבטא באיבוד שליטה על הגוף כמו השתטחות על הרצפה, צעקות ובכי רב, הטחת הידיים ואגרופים ברצפה או בחפצים. כמו כן, בעת עירור תחושות פיזיולוגיות של רעב או עייפות יכולות להתבטא אצל הפעוט התנהגויות חסרות שליטה המבטאות גם הן פורקן בלתי מווסת של רגשות וצרכים בלתי מסופקים.
בין רצונו של הפעוט לרכוש עצמאות לבין המגבלות ביכולותיו המוטוריות והמילוליות, קיימים הגבולות שכבר אז חשוב להציב. בוודאי שחשוב לעודד את תחושת העצמאות הקשורה להתפתחות תקינה ועם זאת, חשוב להבהיר לפעוט מה מותר ומה אסור ומסוכן ולפתח אצלו את מנגנון ההגנה העצמית עם מידת פחד כמנגנון המגן עלינו מלפעול באופן המסכן את קיומנו. חשוב להציב גבולות נדרשים ועקביים, כאלו שלא יגבילו את צרכיו ההתפתחותיים ועם זאת יעניקו לו בהירות וביטחון.
פעוט שרואה מולו גרם מדרגות מעניין כזה שאפשר לטפס עליו, עשוי לרוץ לעברו ולטפס אפילו בזחילה אם טרם התחיל לעמוד וללכת. יכולותיו המוטוריות מאפשרות לו את אותה מידת עצמאות אולם, הוא איננו מודע למידת הסכנה. הצבת שער לפני גרם המדרגות עשויה לתסכל אותו וליצור התפרצות זעם עם זאת, כאן ניצב גבול תרתי משמע. אז כן.. לאפשר לו לטפס ולעודד את תחושת העצמאות אולם בגבולות של השגחה והתערבות נדרשת. בכך הילד מבין שנדרשת נוכחותו של המטפל הנמצא שם עבורו ומאפשר פניות מלאה לתהליכי התפתחות מבלי להגביל את עצמאותו.
בגיל 3 ומעלה, פוחתות האפיזודות של התפרצויות הזעם עקב התפתחות השפה והכישורים המוטוריים, החברתיים והרגשיים. אולם, עדיין הן מופיעים בשל כמה סיבות:
צרכים בלתי מסופקים כמו רעב ועייפות עדיין עשויים לעורר התפרצויות זעם של בכי ומרדנות בשל קושי בוויסות רגשי ודחיית סיפוקים.
ילד הממתין לארוחת הצהריים המתעכבת עשוי לפרוץ בהתנהגות זועמת, חסרת סובלנות ועיקשת.
קושי בהצבת גבולות מצד ההורה
גבולות לא ברורים יוצרים חוסר ביטחון וניסיון תמידי בבדיקת הגבולות ומציאת הדרך העקבית והבטוחה.
גובות מצד ההורה בזמן אפיזודת הזעם של הילד ה"מעודדות" באופן בלתי מודע את ההתנהגות "הזועמת".
אז מה עושים ואיך מתמודדים?
דחיית סיפוקים הינו חלק מכישוריי החיים. הנושא בא לידי ביטוי בהמתנה לארוחות, בהמתנה למשחק, בהמתנה בתור ועוד. דחיית סיפוקים מאפשרת לאדם ליצור סדר בחייו ולא לפעול בשליטת "האיד", לנהוג התנהגות פרו חברתית המאפשרת התייחסות לצרכי האחר גם לפני סיפוק צרכי האישיים, ליצור סדרי עדיפויות ולפעול על פיהם ולא על פי צורך רגעי, להתמקד ולהתרכז בעיקר ועוד אין ספור תועלות וכישורי חיים המחייבים יכולת בדחיית סיפוקים.
ילד הממתין לארוחה בעת תחושת רעב או לשינה בעת שהוא עייף, עשוי לנהוג בצורה חסרת סובלנות, לבכות, לצעוק ולהגיב בצורה חסרת פרופורציות לכל דבר כאסטרטגיה המשמשת אותו לסיפוק אותו צרכים. הורים שיתנו לילד לאכול חטיף לפני האוכל במקום לאמן אותו בדחיית סיפוקים עשויים לחזק ושמר את השימוש באסטרטגיה של הפעוט. במקרים אלו יפגין הילד זעם בכל פעם שהצורך שלו מתעורר ואיננו מסופק מיידית. לפיכך, אמפתיה בשילוב גבולות ושימוש באסטרטגיות יצירתיות אחרות יסייעו לילד לרכוש את יכולת דחיית הסיפוקים ויעניקו לו תחושה של סדר וגבולות. במקרים אלו יש לשקף לפעוט את תחושותיו "אני רואה ומבינה שאתה רעב/עייף מאד" ולהסביר לו בצורה ברורה שארוחת הערב בהכנה. ניתן לחבק את הילד בהבנה ואמפתיה לתחושותיו, להושיב אותו לצדכם בזמן הכנת הארוחה ולשתף אותו, לתת לו לגעת בחומרים, לטעום, להריח, לדבר על הצבע, הצורה ועל מה שאנו עושים בתהליך. כמו כן, ניתן לסייע לילד לווסת את תחושותיו באמצעות מקלחת נעימה, משחק, סיפור או כל אמצעי שיאפשר לילד להבין שאנו מבינים אותו ונמצאים עבורו בהתמודדות עם התחושות והתסכול. כמו כן, ניתן להפחית את התקפי הזעם ע"י יצירת סדר יום ברור וקבוע שהינו חשוב מאד ליצירת תחושת וודאות, ביטחון רוגע ושלווה. חשוב שההורה יבנה את סדר היום הקבוע והחד משמעי בהתאמה לתפיסתו ויישם אותו בעקביות עם המון אמפתיה וסמכותיות.
לדוגמה : הורה שרוצה שילדו ילך לישון ב 20:00 בערב, על מנת להפחית את התקפי הזעם עליו לבנות סדר פעולות וזמנים קבוע המתאים לצורכי הילד. במידה ורוצים לאכול ב 19:00, על ההורה
להיערך לארוחת ערב ב 18:30
ארוחת ערב 19:00
מקלחת 19:20
סיפור לפני השינה 19:40
השכבה 19:50
הורה שיתמיד בסדר היום הקבוע, יפגין סמכותיות המלווה בהמון אמפתיה לתחושותיו של הילד, יפחית באופן משמעותי את התקפי הזעם פשוט מאחר והילד יהיה הרבה יותר בטוח והרבה פחות מתוסכל.
נושא הצבת הגבולות הינו רחב ומורכב אולם, יש לזכור שחשוב להאמין שהגבולות הם לא רק לטובת ההורה והסדר בבית, אלה לטובת הילד ופיתוח יכולתו להתנהגות פרו חברתית וביטחון עצמי. הגדירו מהם הכללים והגבולות מבחינתכם, האמינו בהם וברציונאל העומד מאחוריהם והיו עקביים, נחושים ואמפתיים בהצבתם לילד ככלי התפתחותי חשוב במיוחד.
כשילדנו נתקפים בהתקפת זעם חסרת שליטה, קשה מאד לנו ההורים לשמור על שליטה. הצורך הראשון והאנושי המתעורר בהורה המתמודד עם התקפת הזעם של ילדו, הוא לנהוג את אותה התנהגות "ילדית" ולאבד שליטה. כשהילד נוהג באגוצנטריות ומונע מצרכיו בלבד, איזה פתרון חינוכי יהיה ניתן להשיג אם גם ההורה ינהג באגוצנטריות ויחשוב לעצמו "אני נתתי לו והוא לא מקשיב לי", "אני עייף והוא לא מתחשב בי", "אני כועס, אני זועם, אני רעב…". הורה שינהג את ההתנהגות ה"ילדית", יצעק בחזרה, יביע כעס גדול, יישלח את הילד להיסגר בחדר, יאיים בעונשים ויביע התקפת זעם של מבוגר.
הורה שינסה להיות "מאד שקול" ייפתח במשא ומתן, ינסה לשוחח עם הילד בזמן שהוא צורח, ייכנע לבקשה של הילד אליה לא הסכים מלכתחילה או ינסה להשתיק את הילד במתן "הפתעה מתוקה".
במקרים אלו אפיזודות הזעם רק מתארכות, בד"כ עד שסובלנותו של ההורה פוקעת והתסכול יוצא משליטה וההשלכות לכך הן אין סופיות ברמת היחסים בין הילד להורה וברמת הדימוי העצמי של הילד.
אם כך, כל תגובה זועמת או שקולה בהתייחסות ישירה לאפיזודת הזעם עשויה רק לחזק ולשמר את ההתנהגות.
אז איך כן מתייחסים כשהעשן יוצא כקיטור מכל נקב בראש??
ראשית, משקפים לילד את רגשותיו, "אני מבינה שאתה כועס כי …" ומסבירים מדוע איננו מאפשרים את רצונו של הילד.
שואלים את הילד מה נוכל לעשות כדי לעזור לו להירגע. אם הילד לא מסוגל לענות ולהגיב לנו יש רק לומר לו שאנו כאן עד שהוא נרגע. מרגע זה אין צורך לומר שום דבר נוסף אלה רק להשגיח שזעם לא גובל באלימות והרס. ניתן לחזור על המשפט, אני כאן בשבילך עד שתירגע.
לא לשלוח את הילד למרחב אחר, בטח לא לחדרו וגם לא להתרחק למרחב אחר. ניתן להתעסק בדברים אחרים בבית (ניקיון, סדר, הכנת ארוחה, כתיבה, קריאה…) כל עיסוק דווקא יכול לסייע בשמירה על השליטה שלנו ההורים.
כשהילד נרגע ראשית חשוב לחבק ולומר לו שאנו שמחים שהוא התגבר על הכעס ונרגע. חשוב מאד לשוחח עימו בשקט ובנחת על ההתנהגות, להגדיר מהי ההתנהגות בלתי מקובלת ומהי ההתנהגות הרצויה ולהתייחס לדבריו בהתאם לשיקול דעת. חשוב שההורה יהיה רגוע וקשוב לילדו והילד יהיה רגוע ופנוי לשיחה והפנמה עם ההורה.
חשוב שהשיחה, תהיה באותו יום, מיד כשהילד נרגע כאשר הדברים הנאמרים לא יהיו ביקורתיים אלה מלווים באמפתיה והדרכה.
חשוב שההורה יהיה פנוי רגשית וכך גם הילד, רק כך הם יוכלו להגיע להסכמה והבנה.
החינוך נעשה שאנו מבינים כהורים שתפקידנו הוא להדריך ולחנך את הילד. כשאנו כועסים עד כדי איבוד שליטה, אנו מפספסים הזדמנות אמתית לחנוך משמעותי לכישורי חיים וניהול קונפליקטים ומלמדים את הילד באופן אירוני, בדיוק את אותן התנהגויות שאנו מעוניינים למגר. חשוב לחזק באופן שוטף התנהגויות המבטאת שליטה ודחיית סיפוקים כי שם זה המקום להתייחס.
התקפי זעם הנובעים מסיבות חריגות
פעוטות וילדים עשויים להגיב בהתפרצויות זעם למגוון של שינויים ואירועים משמעותיים בחייהם כולם קשורים להתמודדות רגשית. ייתכנו התפרצויות הנובעות מתהליכי הסתגלות לאח חדש, לגן חדש, לבית בעיר חדשה, תהליכי גירושים או אווירת מתח בבית שבאותה מידה יכולים לגרום להסתגרות.
התפרצויות הזעם יכולות להיות ביטוי לתסכול הנובע מתהליך ההסתגלות ומחוסר היכולת לבטא את התחושות העמוקות אותן הילד חש ואינו עוד יודע כיצד להתמודד עמן. ילד המתמודד עם אח חדש, עשוי לחשוב מחשבות איומות על אחיו התינוק אך הוא לא יבטא אותן באופן מילולי אלה בהתנהגות תוקפנית וזועמת.
התפרצויות זעם תכופות, תוקפנות עד כדי מעשיי אלימות עשויים לבטא מצוקה חריגה המחייבת בדיקה וטיפול תואם. חשוב לשוחח עם מנהלת הגן והגננת וביחד לסייע לילד בבית ובגן בשיתוף עם גורמים מקצועיים.
התפרצויות זעם הינן שכיחות אצל ילדים הסובלים מהפרעת קשב המקשה על וויסות חושי ורגשי אצל הילד. כמו כן, ילד עם הפרעות קש, עיכוב התפתחותי או לקות למידה עשוי לחוש תסכול, פגיעה בדימוי העצמי ודחייה עקב ריבוי של מצבי כישלון. התנהגות הכוללת אקטיביות רבה, זעם, סף תסכול נמוך, השתוללות חסרת שליטה, אי ציות לכללים ופגיעה בסביבה הינה "התנהגות מפריעה" הנכללת בקבוצת הפרעות ההתנהגות המאופיינות בחוסר שליטה. במקרים אלו יש לגשת לאבחון מוקדם על מנת למנוע חוויות מתסכלות יותר בעתיד. אבחון מוקדם יאפשר לאותם ילדים לרכוש מיומנויות שיעכבו את ההתנהגות האימפולסיבית ולווסת את רמת העוררות לגירויים בכלל ולסיטואציות מעוררות כעס בפרט. כמו כן, יקנו להם את הכישורים הנדרשים להתפתחות חברתית ורגשית תקינה.
