תוכן
קיימים דפוסי חינוך הוריים אשר משפיעים על עובדת היותו של הילד בעל התפרצויות כעס:
חוסר עקביות בחינוך. כלומר, הורים המגיבים ללא הבחנה להתנהגויות החיוביות והשליליות של הילד. מגיבים בצורה בלתי עקבית לאי ביצוע הוראות, נכנעים כאשר הילד מתווכח, כאשר הם מפעילים סנקציה או ענישה הם לא מקפידים לאכוף אותה ולכן מילותיהם נשארות ברמה של משהו שאיננו בר ביצוע.
הטלת משמעת מתפוצצת ועצבנית. אלו הורים שמנחיתים כמות גדולה של הוראות ומשתמשים באמצעים קיצוניים כמו מכות, צעקות ואיומים, השפלות או אמירות שליליות על אודות הילד וביקורת קשה.
מיעוט בפיקוח ובמעורבות הורית. הורים שאינם מודעים לפעילויות של ילדיהם, בהיותו מחוץ לפיקוחם הישיר. הם אינם יודעים עם מי הוא מתרועע, אינם מודעים למידת התאמתו לבית הספר, לא נוכחים, כמעט ואינם משוחחים עם הילד. הילד בעצם חווה חוויה של הזנחה.
חינוך נוקשה וקשוח. הורים שמסתמכים על אמצעי יחידי או טווח מוגבל של שיטות ענישה לכל סוגי הפרת המשמעת, זאת אומרת, הילד נענש על כל הפרת משמעת באותה רמה של עונש, כשלרוב מדובר על עונשים חמורים. בין אם הוא שכח לזרוק את פח האשפה ובין אם הוא לא הכין שיעורי בית ואפילו אם נתפס כשגנב או שיקר – כל העונשים הם באותה רמת ענישה. העונשים בדר"כ חסרי היגיון וחומרת התגובה לא מותאמת לחומרת ההתנהגות של הילד. המצב מחריף כאשר במשפחות שבהן שני הורים, פעמים רבות הורה אחד תופס את הצד של ההורה הדורש; הקפדן; הנוקשה, לעומת זה, ההורה השני לוקח את תפקיד ההורה המוותר, זה שנחשב להורה הטוב, המבין והמקבל. בסופו של דבר, שני הצדדים של הסולם מזיקים באותה מידה.
הורים המתפרצים בהתפרצויות כעס. דפוסי תגובה במצבי כעס הם דפוסים נרכשים הנלמדים על ידי הילדים תוך תצפית על הוריהם. ילדים עלולים לרכוש דפוסים של התפרצויות כעס אם אלו הם הדפוסים הנהוגים אצל אחד ההורים.
הבנת הסיבות להתפתחות הכעס אצל ילדים בעלי התפרצויות כעס מתייחסת להתאמה בין המאפיינים של התנהגות הילד לבין התגובה של ההורים. ככל שההתאמה תהיה טובה וגבוהה יותר, כך הילד יתנהג בהתנהגות נאותה יותר. במצבים של חוסר התאמה בין התנהגות הילד ותגובת המבוגר, אזי יש לצפות שהילד יפתח התנהגות לא נאותה. ביטויים של חוסר התאמה יכולים לכלול התעללות בילד, תגובות של חרדה קיצונית של ההורה, מצב רוח דכאוני של הילד או של המבוגר, צריכת סמים או אלכוהול של המבוגרים ועוד.
ילדים עם ADHD עלולים לפתח התפרצויות כעס גם בגלל לקויות התפתחויות שונות:
לקות בכישורים הניהוליים ובתפקודים הניהוליים שלהם. הכוונה היא לזיכרון עבודה המתייחס ליכולתו של אדם לשמור על אירועים במוחו, תוך הפקת לקחים ותכנון צעדים לעתיד לשם הפעלה ותכנון הפעולה; ארגון ותכנון המתייחסים ליכולתו של האדם לארגן את מחשבותיו; השהיית תגובה אימפולסיבית ותכנון פתרונות חלופיים ואף היכולת לתכנן את ההתנהלות וההתנהגות ואת סדר היום.
התמודדות עם מעברים. כלומר, מערכת של שינויים קוגניטיביים שמתייחסת לגמישות שבה אדם עובר מסיטואציה לסיטואציה. ידוע שלאנשים עם ADHD יש לקות במעברים, ולכן יותר קשה להם לעבור ממצב למצב. כאשר יש לקות במצבים כאלה, זה מהווה פוטנציאל לקושי של הילד להגיב להוראות המבוגרים באופן צייתני. כלומר, תוקפנות שמתרחשת כאשר יש קושי בשליטה בדחפים, כאשר קשה לענות ולציית להוראות, כאשר ההוראה של המבוגר דורשת מהילד לעבור מהלך רוח אחד לשני. במצבים כאלה, כשהילד לא יודע להתמודד, הוא עלול "להתפוצץ".
כישורים שפתיים. השפה היא מרכיב חיוני בהתפתחות כישורים הנוגעים לגמישות, הסתגלות ועמידה בתסכולים. ילדים עם ADHD, שיש להם לקות שפתית, עלולים להגיע להתפרצות זעם. הכישורים השפתיים התקינים הם, למשל: ביטוי רגשות וצרכים אחרים; בחירה של אפשרויות תגובה; קבלת משוב לגבי המעשים שלנו ומתן משוב. כשיש לקות לשונית/שפתית, אזי רפרטואר התגובות הוא יחסית דל, ובהיעדר מילים לבטא את עצמם התגובה תהיה התפרצות זעם.
ויסות רגשי. אלו הם כישורים לוויסות והתאמת התגובה הרגשית למצב נתון. יכולת להגיב בצורה נכונה, ריאלית ופרופורציונאלית לאירוע. ילד עם לקות בוויסות הרגשי יגיב בתגובות חריפות לכל אירוע, ולכן התגובה תהייה תגובה כרונית של עצבנות, דיכאון וחרדה וכתוצאה מכך התפרצויות זעם.
כישורים של גמישות קוגניטיבית. יש ילדים עם ADHD שהחשיבה שלהם נוקשה, התופסים את המתרחש כפשוטו, במונחים של שחור ולבן. אלה ילדים שתופסים את המציאות בשבלונות נוקשות, החושבים שיש רק שתי אפשרויות לתפוס את המציאות. אלה ילדים שבד"כ מתמקדים בפרטים, במקום בתמונה הרחבה; הם מתמודדים בקושי כשמתרחש שינוי בלתי צפוי; הם מעדיפים מציאות ברורה, ידועה וצפויה. לעתים אפילו נדמה שהם אובססיביים בהתייחסם לפרטים. למשל, אם המורה החליט להוציא את הכיתה להפסקה, למרות שאין זה זמן ההפסקה, הוא יכול "להתפוצץ" מזה, וההיפך, אם המורה גוזל זמן מההפסקה, תגובתו יכולה להיות קיצונית.
לקות בכישורים חברתיים. תגובות תוקפניות אצל ילדים עם ADHD ולקות חברתית, קשורות לחוסר יכולת לפתור בעיות חברתיות, לקשיים בקליטה של אותות חברתיים בלתי מילוליים, מתקשים לקלוט ולהבין ניואנסים חברתיים ולכן הם "מתפוצצים" כשכל סיטואציה חברתית נראית להם לא תקינה.
כלים להתמודדות
בתרחיש שבו הילד אינו מציית להוראות ההורים, וההורים מתעקשים על הדרישה; ככל שהילד מסרב לבצע את הנדרש ממנו, כך ההורים מתעקשים יותר – בסופו של דבר, תגובתו של הילד תהיה "התפוצצות". למשל, הורים שחשוב להם מאוד שהילד יצחצח שיניים בלילה, מתעקשים על צחצוח שיניים, למרות שהילד לא מוכן. ההורים, שחושבים שהילד אינו מבצע את המטלה מתוך חוסר הבנה, חוזרים ומתעקשים, וככל שהם מתעקשים יותר הילד כועס יותר ולבסוף "מתפוצץ". כלומר, הציפיות של המבוגר באות לידי ביטוי באופן שמגביר במידה ניכרת את הסבירות להתפרצות זעם של הילד.
לחילופין, במצב שבו ההורים דורשים מהילד דרישה מסוימת, אך כשהילד לא נענה הם מפסיקים לבקש ממנו ומוותרים ויתור מוחלט, מחשש להתפרצות כעס אצל הילד. על מנת שלא יצטרכו להתעמת עם מצבי כעס כאלה הם מוותרים, מה שיוצר אצל הילד תגובות של התפרצויות כעס, כי הוא מבין שבכל התפרצות שלו הוא משיג את מה שהוא רוצה.
הדרך להתמודד עם מצב כזה היא פתרון בעיות שיתופי, שבה מלמדים את ההורים כיצד לטפל בבעיות מסוג כזה. שלבים לפתרון בעיות שיתופי:
אמפתיה. האמפתיה מאפשרת לילד להיות רגוע כאשר מנהלים משא ומתן, במצב שהוא לא מצליח לבצע הוראה שהוא קיבל. האמפתיה נותנת לילד אישור שהטענות שלו לגיטימיות, ואף היא מגדירה את הטענות של הילד. הפעלת האמפתיה נעשית בדרך של שיקוף, כאשר ההורה משקף לילד את המצב. למשל, "שמתי לב ששיעורי הבית מהווים לאחרונה קושי מסוים ואני יודעת שזה לא כיף בשבילך" האמפתיה הזו בעצם משמשת עבור הילד הוכחה שהטענות שלו זוהו, נוסחו וקיבלו הכרה. פעמים רבות, הורים חוששים מתגובות של אמפתיה מפני שהם פוחדים שאם הם יהיו אמפתיים זה ירמוז לילד שהם עומדים להיכנע, אבל זה לא המצב. אמפתיה יכולה גם להשתבש, למשל, הילד לא רוצה להכין שיעורי בית, ההורה אומר "גם אני לא אהבתי להכין שיעורי בית בגילך". המבוגר מניח שאם הוא מעביר לילד שגם הוא חווה התנסות דומה לשלו, זה ביטוי של אמפתיה, אבל זה בעצם מקטין את הטענה של הילד ונותן לילד תחושה שההורה אומר "גם אני הרגשתי ככה, אז אל תעשה מזה עניין"
הגדרת הבעיה. מתייחסת הן לקושי של הילד והן לרצון ולדרישה של המבוגר. לדוגמה, כאשר ההורה אומר לילד "קשה לך להכין שיעורי בית מיד עם שובך מבית הספר, אינני רוצה לריב אתך על כך, אבל אני מודאג מכך שאם לא תכין אותם מיד אחרי בית הספר, לא תכין אותם כלל" מצד אחד ההורה הראה אמפתיה, כי הוא זיהה את הצורך של הילד, את החולשה שלו, ומצד שני הוא גם ביטא את הדאגה שלו ואת הבעיה שלו.
הזמנה. זהו סיעור מוחות לצורך פתרון הבעיות, כך שהפתרון יהיה מספק לשני הצדדים: גם לבעיה של הילד וגם לבעיה של ההורה. בסופו של דבר צריך להתקבל פתרון שיענה על שני הצדדים. הילד יכול להגיד "אני לא אעשה שיעורי בית בכלל" מה שיהווה פתרון לבעיה של הילד, שמתקשה בהכנת שיעורי הבית, אבל לא יהווה פתרון לבעיה של ההורה. המטרה בסיעור המוחות היא למצוא את הפתרון הנכון.
התמודדות עם אוצר מילים דל, בעיקר בתחום הרגשות
אחד הכלים שיכולים לעזור למבוגרים להתמודד עם שפה בלתי הולמת, הוא ללמד את הילדים להשתמש במילים נכונות כדי לתאר את הרצונות שלהם, תוך כדי שימוש באמפתיה. למשל, אם ילד התרגז מסיבה כלשהי, ההורה יכול להציע, ולהגיד לילד "שמתי לב שאתה מתרגז בגלל כל מיני דברים שקורים לך" הילד יענה בחיוב ואז ההורה יכול להגיד "אני לא אומר שאסור לך להתרגז, אבל אני חושב שאולי תוכל להגיד משהו אחר ולא רק 'קפוץ לי'" אם הילד יגיד שאינו יודע מה להגיד, ההורה יוכל לענות "במקום להגיד 'קפוץ לי' תוכל להגיד שאתה מתוסכל, או שאתה מרגיש לבד או שלא מקשיבים לי…" בדרך זו ההורים יכולים ללמד את הילדים להעשיר את אוצר המילים שלהם בכל פעם שהילד מתמודד עם תסכול.
על מנת להפחית ולהכחיד התפרצויות כעס אצל ילדים יש להפעיל כלים נוספים. תהליך הכחדת הכעסים איננו תהליך ממושך, אך הוא דורש עקביות, דורש הפעלת הכלים המתאימים לקושי, ותמיכה מקצועית. לכן מומלץ להורים ואף לאנשי חינוך לקבל תמיכה מאיש מקצוע שילווה את התהליך.
