מאמר
משוחחים ברשת – מה קורה בווטסאפ? גבול האחריות בין ההורים לבין בית הספר
ד"ר נועה לויאן-אלול

המאמר עוסק באחד השחקנים החדשים שהגיעו למרחב הווירטואלי: הווטסאפ.

תוכן

אחד השחקנים החדשים שהגיעו למרחב הווירטואלי הוא הווטסאפ, או שמא יש לומר פייסבוק out ווטסאפ in? הווטסאפ שנמצא חבוי בתיקו של התלמיד בתוך הסמארטפון, מחכה (כמו התלמיד) לצלצול הגואל של סוף היום כדי לצאת מסטטוס "שקט" לסטטוס "פעיל חברתי". או אז מתחילים הצפצופים המבשרים על הופעתן של הודעות שלא היו עוברות את הסף של מבחני השפה. כן, כן, אותה שפה של מה ניש? איוש, ביוש, חחחחח, הודעות לקוניות יש לומר, המצריכות כישורי כתיבה וקריאה בסיסיים והכי חשוב זריזות ידיים בדרגת להטוטן בכיר. אבל באמת שאיננו רוצים להיות קטנוניים ולהגג על השפה כל עוד המסרים חיוביים, שהרי הכי חשוב הוא להרגיש שייך, להיות נגיש, מעודכן, מהר, כאן ועכשיו כנורמה חברתית, ומה עושים כולם? כולם? לא בדיוק, אולי חלקם, כי לא בכל הקבוצות אני שייך או יש לומר קיים. העיקר הוא להיות בקבוצה, עדיף בקבוצות וכמה שיותר. כן, גם דולפינים שוחים בקבוצה כדי להשיג מזון וכדי לחוש הגנה אך האם ילדים חשים תמיד תחושה של מוגנות במרחב הווירטואלי? כנראה שלא.

הטכנולוגיה, מציבה לחברה בכלל ולבית הספר בפרט, אתגר שמעלה שאלות רבות ערכיות ומוסריות שהתשובות להן מורכבות, מאחר והן מעלות את שאלת הגבולות בין המרחב הביתי לבין המרחב הבית ספרי. מטרת המאמר הנוכחי היא, לבדוק מהו תפקידו של בית הספר בעת התנהלות חברתית פוגענית המתרחשת בווטסאפ או בכל מרחב אינטרנטי אחר ומהי חלוקת האחריות בין ההורים לבין בית הספר כשהילדים ברשת.

להתנהלות חברתית פוגענית ברשתות החברתיות יש רמות שונות: מרמה של מידור חבר מקבוצת וואטסאפ כדי שלא יוכל לראות על מה כל החברים מדברים, דרך שיתוף מושא ההשפלה בתכנים המשפילים (להציק לו כשהוא מודע לכך ובכוונה זדונית כדי לפגוע) ועד לרמות של התעללות פומבית כמו הפצת תמונות פוגעניות לכלל החברים בקבוצת הווטסאפ. התנהלות זו מתאפשרת הודות לכך שאין פיקוח למרות שתקנון הווטסאפ מאפשר התנהלות במרחב זה מגיל 16.

לשאלה האם בית הספר מחויב לשינוי של נורמות ההתנהגות בשיח הווירטואלי על כך אין עוררין. בית הספר נרתם להקנות כישורי שיח והתנהלות נכונה ומושכלת במרחב האינטרנטי אך האם בכך מסתיים תפקידו? שוב עולה שאלת גבולות הגזרה של המשולש מורה-הורה-תלמיד. האם המשולש הזה הוא שווה שוקיים, או שונה צלעות? במילים אחרות, צלע האחריות-סמכות שווה או שונה בין ההורים לבין בית הספר? ברור הוא, שככל שגיל הילדים עולה הצלע של בית הספר הולכת וקטנה, כמו גם של ההורה, והצלע של התלמיד גדולה יותר. בבית הספר היסודי יש חלון הזדמנויות שבו הדמויות המבוגרות מקנות ערכים ומציבות גבול. יש שיאמרו שהאחריות והסמכות מוטלת על ההורים שכן השיח החברתי מתנהל בשעות אחר הצהריים ולא בתוך בית הספר. הגדר, המפרידה בין בית הספר לבין הבית, היא גדר ששמה גבול ובמילים אחרות, יום העבודה של המורה הסתיים. הילד עובר לאחריות של הוריו ועליהם לפקוח עין ולבדוק כיצד הילד מתנהל בווטסאפ. אבל הילד הוא ישות אחת ולא ישות מפוצלת בין בית הספר לבית. כל מה שמתרחש (בנפשו של הילד) אחר הצהריים זולג לבית הספר, ולהיפך. י

ייתכן, שעל ההורים ועל המורים לשלב ידיים ולפעול יחדיו כדי להקנות כללי התנהגות נאותים ברשת. וכשיתרחש שיח פוגעני האם על בית הספר לנקוט באמצעי אכיפה? האם המורה צריכה להתערב כאשר יוזם ("מנהל") הקבוצה, המכנה את עצמו בשמות גרנדיוזיים (המשקפים משאלות לב כמוסות או מבטאים את מעמדו החברתי) מחליט מי ייכנס או ייפלט מהקבוצה במחי נגיעת אצבע אחת? עצם ההחלטה מי ייכלל ומי לא ייכלל בקבוצת ווטסאפ הופכת להיות כלי חדש לחרמות ונידויים. האפשרות של קבוצת ילדים להגדיר קבוצה ולסרב לשיתופם של אחרים היא בעצם הדרך החדשה ליצור חבורות סגורות ולנדות ילדים. המורה שמתערב חש שאולי ההתנהלות ברשת מהווה מראה (גם אם חלקית) המשקפת את היחסים החברתיים בכיתה.

ייתכן שתפקידו של בית הספר הוא לעזור לילדים וללמד אותם להתנהל נכון משמע, תפקיד הוראתי-הדרכתי חינוכי-ערכי בלבד. גבולות הגזרה של בית הספר הוא גבול המודעות וההקנייה הפרו-חברתית ולא גבול ששם סייגים וחוקים במקרה של התנהגות חברתית פוגענית בווטסאפ. מהו גבול החודרנות שלא לומר הפולשנות של בית הספר אל תוך חייו הפרטיים של התלמיד? יש מורים שזרוע ההתערבות שלהם ארוכה יותר ומגיעה למספר הילדים המוזמנים לימי ההולדת/בר-בת מצווה. האם אי הזמנת תלמיד לקבוצת ווטסאפ זהה לאי הזמנת ילד למפגש חברתי, למסיבה? כאשר מרחיבים את שאלת גבול ההתערבות לטריטוריות אחרות אנו מתחילים קצת להתלבט שלא לומר להתבלבל. יש הורים שיקבלו ואף יחבקו התערבות שכזו אחרים, לעומתם, יהדפו בכוח רב ויראו בכך התערבות בוטה מצד בית הספר. כנראה, שהדבר קשור באני המאמין של ההורה המתירני, הסמכותי, הביקורתי או התלותי. הסגנון ההורי אף יכתיב האם לילד יהיה סמארטפון או לא (מטעמים אידיאולוגיים, כלכליים ואחרים), והדבר כשלעצמו יוצר סוג של לחץ חברתי שאם אני לא שם אני לא קיים.
זאת ועוד, גם אם נציב גבול בווטסאפ יגיע שחקן אחר למרחב הווירטואלי (זהירות, הסנאפצ'ט מגיע אלינו).

ביבליוגרפיה

המאמר פורסם במסגרת קידום יחסי קירבה ואכפתיות בין ההורים וצוות המורים בבית הספר "יצחק רבין" בשוהם בהנהלתה של הגב' אביבית קליין

ד"ר נועה לויאן-אלול (Ph.D)
תרפיסטית באומנויות לילדים, יועצת חינוכית, משפחתית וזוגית

לחצו להמשך קריאה
הקטן