תוכן
תוקפנות מינית של ילדים ובני נוער אינה תופעה חדשה, אך נראה שההתייחסות אליה עוברת בשנים האחרונות שינוי דרמטי.
עד סוף שנות השבעים נכשלו הניסיונות לטפל בילדים ובני נוער שפגעו פגיעות מיניות בילדים אחרים. למרות הטיפול המשיכו רוב הילדים הפוגעים גם בבגרותם לבצע פגיעות מיניות, בחומרה גדולה יותר ובשכיחות רבה יותר.
שני גורמים הכשילו בעבר את הטיפול בתופעה: הראשון, הנטייה הרווחת לפרש תקיפה מינית של קטינים כ"סקרנות מינית" גרידא, או כ"תגובת הסתגלות האופיינית לגיל ההתבגרות"; השני, אי הבחנה בין עבירות מין לבין עבירות אחרות שמבצעים קטינים. ברבות השנים התברר שהניסיונות להקל ראש בתופעות אלו היו הרסניים ושהטיפול בהן צריך להיות ספציפי וממוקד. מתוך כך עלתה הדרישה שמערכת החוק והמשפט תמתח קו גבול ברור ככל האפשר בין התנהגות מינית נורמטיבית לבין התנהגות מינית פוגעת, ותתייחס אל עברייני המין מקרב הילדים כאל אוכלוסייה שונה מאוכלוסיית הילדים העבריינים בכלל. בעקבות זאת נבנה מערך שלם של חקיקה, ענישה וטיפול המכוון ספציפית לילדים אלה, והוא שמנחה היום את פעולתן של הרשויות בישראל.
שכיחות
אלימות מינית של קטינים שכיחה הרבה יותר מכפי שנוטים לחשוב. מנתונים שאספה מערכת המשפט האמריקנית עולה, שכחמישית ממעשי האונס וכמחצית מכלל הפגיעות המיניות בילדים – נעשות בידי קטינים. עוד נמצא כי שיעור גבוה מאוד מבין עברייני המין התחילו את דרכם העבריינית בגיל ההתבגרות ואף לפני כן.
בישראל אין נתונים סטטיסטיים מדויקים בנושא, אבל יש יסוד להניח שהיקף התופעה דומה להיקפה בארצות-הברית.
בשנת תשס"א הגיעו לשירות הפסיכולוגי-ייעוצי של משרד החינוך (שפ"י) 186 דיווחים על מקרי פגיעה של קטינים בקטינים, ושנה אחר כך כבר עלה מספר המקרים המדווחים ל-268, אך אפשר לשער כי מקרים רבים אינם זוכים לדיווח וכי מדובר בתופעה רחבה וחמורה הרבה יותר.
ד"ר טליה אתגר, פסיכולוגית קלינית ומנהלת המרכז למניעה וטיפול באלימות מינית בקרב ילדים, מייחסת את העלייה בשכיחות התופעה לחשיפה ההולכת וגדלה של ילדים לתכנים מיניים – בתוכניות טלוויזיה, בעיתונים ובאינטרנט. במקביל, אומרת אתגר, ילדים ובני נוער חיים כיום בסביבה שהגבולות בה פחות ברורים, הנורמות של מותר ואסור אינן חד-משמעיות, וסמכותם של ההורים והמורים הולכת ומתפוררת. כל אלה מהווה רקע נוח להתרחשותן של תקיפות מיניות, המתאפיינות יותר מכול בטשטוש הגבולות ובחדירה לא-לגיטימית לתחומו של הזולת. עם זאת, מציינת אתגר, בהחלט ייתכן שהעלייה במספר הפגיעות המדווחות נובעת גם מן המודעות הגוברת לתופעה.
חשוב לדעת
אחת הסיבות לכך שגילויי אלימות מינית של ילדים ובני נוער אינם מטופלים כראוי היא, שלרבים מאיתנו – לא רק בציבור הרחב, אלא גם בקרב אנשי המקצוע בתחומי החינוך ובריאות הנפש – חסר ידע בסיסי על התופעה. הנה כמה ממצאים שעלו ממחקרים על פגיעות מיניות הנעשות בידי קטינים:
אלימות מינית של ילד או של מתבגר אינה מעידה חד-פעמית. ילד שתקף מינית ילד אחר לא יפסיק בדרך כלל את התנהגותו, ותוקפנותו רק תלך ותחמיר ללא טיפול מתאים.
רון (שם בדוי וכן השמות האחרים במאמר זה) נתפס בכיתה ג' על ידי המורה לחינוך גופני בבית ספרו, כשהוא מבצע מעשה מגונה בילד אחר. המורה דיווחה על המקרה למחנכת הכיתה ולהוריו של רון, אך ההורים התייחסו לעניין בביטול. רון עצמו אמר שזה היה רק משחק, והבטיח שלא יחזור על התנהגות זו. בדיקה שנערכה על ידי יועצת בית הספר העלתה שכבר בכיתה א' נהג רון להפשיל את מכנסיו לעיני חבריו בהפסקות, אולם מקרים אלו לא זכו לתשומת לב מיוחדת מצד צוות בית הספר וההורים. בהגיעו לכיתה ו' היה רון מעורב בתקרית קשה שבה הפשיט בכוח, יחד עם שני בנים נוספים מכיתתו, ילדה מהכיתה המקבילה. הפעם נכנסו רשויות הרווחה לפעולה וחייבו את הוריו של רון לקחת אותו לטיפול במרכז למניעה וטיפול באלימות מינית בקרב ילדים.
רוב עברייני המין הבוגרים התחילו לתקוף בגיל ההתבגרות, וחלקם אף בהיותם ילדים.
בתופעת העבריינות המינית קיים פן ממכר מובהק, בדומה להתמכרויות אחרות, מקרה הפגיעה הראשון מוביל בדרך כלל למקרה פגיעה נוסף, חמור יותר, ומכאן נכנס הקטין התוקף למסלול של הסלמה במעשי האלימות. על פי אחד המחקרים, שכיחות הפגיעות המיניות הנעשות בידי מתבגרים עולה פי 55 (!) כאשר הם נעשים מבוגרים, ובמקביל חלה הסלמה גם בחומרת הפגיעות.
בהיותו בכיתה ד' שלח דן מסרים בעלי תוכן מיני בשיחות ICQ עם חבריו לכיתה. מאחר שהיה ילד מקובל ותלמיד טוב, אף אחד לא ייחס חשיבות רבה לדבר. עם הזמן שילב דן התבטאויות וציורים בעלי אופי מיני גם בחיבורים שכתב בבית הספר. המורה בחרה להתעלם מכך, ודן היה מקבל ציונים טובים על חיבוריו, שהלמו את יכולת הכתיבה וההתבטאות שלו. בטיול השנתי נתפס דן מציץ לבנות במקלחת. הוא התנצל והנושא נשכח.
בתחילת כיתה ה' נתפס דן כשהוא מבצע מעשה מגונה בתלמידת כיתה ב', בחדר השירותים של בית הספר. בשיחת בירור שנערכה איתו הוא טען כי הרגיש שהוא מאבד שליטה על מעשיו.
ללא התערבות של גורם מרתיע לא תהיה לקטין מוטיבציה לשנות את התנהגותו או להתחייב לתוכנית טיפולית כלשהי.
אלימות מינית עשויה להתחיל בגיל צעיר מאוד – הרבה לפני גיל ההתבגרות – בגיל בית הספר היסודי ואפילו בגיל הגן.
ככל שהתוקף יקבל טיפול בגיל צעיר יותר, יגדל הסיכוי לשיקומו וקורבנות פוטנציאליים יינצלו מפגיעתו.
בניגוד לאמונה הרווחת, לא כל עברייני המין היו בילדותם קורבנות של פגיעה מינית, וגם לא כל הילדים שנפגעו מתקיפה מינית ייהפכו לתוקפים בעתיד.
רוב התוקפים הם בנים, אך קיים גם מיעוט קטן של בנות תוקפות. בין הקורבנות הקטינים שיעור הבנים זהה לשיעור הבנות, אבל עם ההתבגרות גדל שיעור הבנות הנפגעות בהשוואה לשיעור הבנים.
אלימות מינית של קטינים קיימת בכל שכבות האוכלוסייה, ללא קשר לרמת ההשכלה של הילדים או של הוריהם, למקום המגורים או לרקע הסוציו-אקונומי של המשפחה.
תופעות של אלימות מינית בילדות יכולות להתרחש במגוון רחב של צירופים: יחיד פוגע ביחיד, יחיד פוגע בקבוצה, קבוצה פוגעת ביחיד או קבוצה פוגעת בקבוצה.
לפגיעה מינית יש השפעות גופניות ונפשיות קשות על הנפגע, והיא עלולה לגרום לו נזק בלתי-הפיך. לכן יש חשיבות רבה למניעתה ולאיתורה מוקדם ככל האפשר.
סיבות
קשה מאוד להצביע מראש את הילדים העלולים לנהוג באלימות מינית, וגם בדיעבד לא תמיד אפשר להסביר מדוע ילד מסוים פגע מינית בילד אחר. במקרים רבים מקור הבעיה הוא בבית.
תוקפים רבים באים ממשפחות שקיימת בהן אלימות, מינית או אחרת. לעתים ההתנהגות המינית הלא-מקובלת היא תוצר של למידה חברתית לקויה, כאשר ההורים מתגמלים את הילד באופן חיובי על התנהגויות מיניות לא-ראויות.
עדי, תלמיד כיתה ג', תקף מינית ילדה בת ארבע, חברה של אחותו הצעירה. בירור עם הוריו העלה, כי מגיל צעיר מאוד נהג עדי ללטף את ישבני חברותיה של אמו, ולנשק את בני משפחתו בפה. ההורים לא זו בלבד שלא עצרו אותו, אלא אף התייחסו לעניין בקלילות ובהומור, ובכך העבירו לעדי מסר מוטעה על המותר והאסור בתחום המיני.
בדיקת ההיסטוריה של התוקף מגלה לעתים שהוא נפל קורבן לפגיעה מינית מצד בן משפחה או אדם קרוב למשפה.
אמיר, בן 16 תקף באמבטיה את בן-דודו בן השבע בשעה שהשגיח עליו בביתו. כאשר נחשף המקרה התברר, כי אמיר היה נתון להתעללות מינית ממושכת מצד בן-זוגה של אמו. האב החורג נהג להזמין את אמיר להתקלח איתו, ושם היה מאלץ אותו לגעת באיבריו האינטימיים.
עם זאת לא תמיד מצוי ההסבר לפגיעה המינית בגורמים הקשורים במישרין למיניות. דימוי עצמי נמוך של התוקף, רגשי בדידות ותסכול, קושי בשליטה ברגשות, ליקוי במיומנויות חברתיות ובאסטרטגיות של פתרון בעיות והעדר יכולת אמפתית – כל אלה עשויים להביא קטין לפגוע מינית בקטין אחר. על אלה יש להוסיף את הלחץ החברתי בגיל ההתבגרות, הדוחף את המתבגרים להתנסות בפעילות מינית, לעתים ללא הבנת משמעויותיה ותוך התעלמות מהנורמות ומערכי המוסר המקובלים.
ענישה וטיפול
ילדים ובני נוער שביצעו תקיפה מינית צריכים לקבל טיפול ולהיענש בהתאם לחומרת הפגיעה שביצעו. סוגיית הענישה קשורה בראש ובראשונה לגילו של הפוגע. בארץ מוגדר גיל 12 כגיל תחילת האחריות הפלילית. ילד החשוד בפגיעה מינית שגילו יותר מ-12 הוא בר-עונשין ואפשר להעמידו לדין בגין מעשיו. ילד צעיר יותר לא יועמד לדין, והמשטרה אינה רשאית לחקור אותו אלא רק חוקר ילדים. לכל היותר רשאית המשטרה לזמן את הוריו לגביית עדות וכן להעביר לחוקר הילדים את החומר המצוי ברשותה. על כל מקרה אלימות מינית של קטין שגילו פחות
מ-12 יש לדווח לפקידת סעד לחוק הנוער (שהיא עובדת סוציאלית בהכשרתה). בסמכותה של פקידת הסעד לחייב את הקטין הפוגע ואת משפחתו לקבל טיפול פסיכולוגי, ובמקרה הצורך גם לדרוש את העברתו למוסד חינוכי אחר כדי להגן על הילד הנפגע.
על כל מקרה של אלימות מינית של קטין מעל גיל 12 יש לדווח לפקידת הסעד או למשטרה, וחקירתו יכולה להיעשות על ידי חוקר ילדים או על ידי המשטרה. חומר החקירה מועבר לפרקליטות וזו מחליטה אם להעמידו לדין. קטין שמועמד לדין נשפט בבית משפט לנוער, ובית המשפט נעזר בשירות המבחן לנוער בהערכת מידת ה"מסוכנות" של הקטין וסיכוייו לחזור על מעשהו. בית המשפט לנוער נוטה להימנע מהטלת עונש על קטינים, ואף מרישומם הפלילי. ברוב המקרים הוא מסתפק בחיוב הקטין לקבל טיפול מקצועי ולפעמים גם מטיל עליו עבודות שירות.
במקביל לענישה, כל הילדים התוקפים, קטנים כגדולים, חייבים לקבל טיפול מקצועי. רובם אינם מגיעים לטיפול מרצונם, ולכן צריך להיעזר בעניין זה בפקידת הסעד. הניסיון מלמד, כי הטיפול בקטינים הפוגעים צריך להיעשות בידי אנשי מקצוע שהוכשרו לכך במיוחד, שכן עקרונות ההתערבות במקרים אלה שונים במידה רבה מן העקרונות שעליהם מבוססים טיפולים פסיכולוגיים אחרים. עוד התברר, כי צורת הטיפול המתאימה ביותר לקטינים שביצעו עבירות מין היא במסגרת קבוצתית, בחברת ילדים ונערים אחרים שביצעו עבירות דומות. במקרה שהפוגע אינו מסוגל להשתלב בקבוצה הוא מקבל תחילה טיפול פרטני, ואחר כך משלבים אותו במסגרת קבוצתית.
מטרות הטיפול הן בראש ובראשונה להפסיק את ההתנהגות האלימה ולהקטין את ההסתברות של פגיעות חוזרות. פוגעים רבים נוטים להכחיש את מעשיהם ואת השפעתם המזיקה על הקורבנות. הם מנסים לטעון, כי האירוע כלל לא התרחש, מכחישים את אופיו המיני או כופרים ביסוד הפגיעה שהיה בו (למשל, בטענה שהמעשית נעשו בהסכמה). מאחר שברוב המקרים אין לקטין התוקף מוטיבציה לשנות את התנהגותו, מטרתה הראשונה של ההתערבות לגרום לו להכיר בעצם מעשה התקיפה ובחומרתו. כן אמור הטיפול לעורר בו אמפתיה לסבלו של הקורבן, לאפשר לו לזהות את הגורמים שעוררו אותו והביאו אותו לפגוע בילד אחר וללמדו כיצד לעצור מבעוד מועד את מעגל הפגיעה על ידי הפחתת העוררות המינית החריגה, הקניית מיומנויות של שליטה עצמית ופיתוח תחושת אחרית למעשיו.
מטרות משניות של הטיפול הן לחזק את הערכתו העצמית של התוקף ולפתח בו דימוי עצמי חיובי, לשפר את מיומנויותיו החברתיות וללמדו טכניקות יעילות לפתרון בעיות ולניהול כעסים, שיחזקו את יכולת ההתמודדות שלו עם מצבים לא נעימים. כן מתייחס הטיפול לנתונים המשפחתיים של הילד הקשורים לפגיעה ולהיסטוריה שלו כקורבן, אם יש לו היסטוריה כזאת.
עקרונות הטיפול הם בעיקרם קוגניטיביים-התנהגותיים, כלומר, הם נועדו לשנות את דפוסי החשיבה של התוקף, לחזק את התנהגויותיו החיוביות ולצמצם את התנהגויותיו השליליות. עברייני מין בוגרים מטופלים במקרים רבים גם בתרופות אשר נועדו להפחית את רמת העוררות המינית שלהם על ידי דיכוי הורמון המין הגברי – הטסטוסטרון. עברייני מין ילדים ובני נוער אינם מטופלים בתרופות.
מתי זה נורמאלי ומתי לא
"בתי בת השבע מאוננת בלי סוף. האם זאת התנהגות מינית שצריכה להדאיג, או שזה שלב טבעי בהתפתחותה המינית של ילדים?"; "בכיתתי יש כמה נערים המשחקים ביניהם משחקי מין.
האם זו עבירה, או שזה חלק מההתנסויות המיניות הנורמטיביות האופייניות לגיל ההתבגרות?"
שאלות מעין אלו מתעוררות מפעם לפעם אצל הורים ומורים הנמצאים במגע יומיומי עם ילדים ועם מתבגרים. השאלה היא מהו קו הגבול המבדיל בין התנהגות מינית נורמלית של ילדים לבין התנהגות חריגה העלולה לעורר חשד של אלימות מינית.
חוזר מנכ"ל משרד החינוך (תש"ס/א2) מציין שלושה קריטריונים עיקריים שעל פיהם יש לבחון את התנהגותו המינית של הקטין כדי להחליט אם היא נורמלית או חריגה:
מבחן השוויון – מתייחס לפערים בגיל, בממדים הגופניים ובהתפתחות הקוגניטיבית והרגשית בין הילדים המעורבים בהתנהגות הבעייתית. ככל שהפערים גדולים יותר, כן גובר החשד שמדובר בהתנהגות פוגעת, ולא במשחק תמים. לדוגמה, התנהגות מינית בין מדריך בתנועת נוער לבין חניכו הצעיר תתפרש אחרת מאשר אותה התנהגות מינית בין שני חברים מאותה שכבת גיל.
מבחן ההסכמה – מתייחס למידת ההסכמה ששררה בין הקטינים שהיו מעורבים בהתנהגות המינית. עניין ההסכמה מורכב מאוד מבחינה חוקית ומשפטית. בעיקרון, כדי שהתנהגות מינית בין קטינים תיחשב להתנהגות שנעשתה בהסכמה, צריכים להתקיים תנאים רבים, כגון: הבנה של משמעות הפעילות המינית, ידיעת הנורמות החברתיות הנוגעות אליה, מודעות לתוצאות האפשריות של המעשה המיני ועוד.
מבחן הכפייה – מתייחס ללחץ הגלוי או הסמוי שהופעל על הנפגע. מבחן זה קשור קשר הדוק למבחן השוויון, שכן ככל שקיים פער גדול יותר בין המעורבים בפעילות המינית (הפרשי גיל, מעמד, יחסי כוח וסמכות וכיו"ב), כן גדלה הסבירות שביחסיהם היה מרכיב של כפייה. ביטויים נוספים של כפייה עשויים להיות הצעת שוחד ממשי, חברתי או רגשי (כסף, מתנות, הבטחת חברות לילד הנפגע או הבטחת קבלתו לקבוצה), וכן איומים והפחדות פיזיות או רגשיות (בידוד חברתי, איום לספר לחברים וכיו"ב).
נוסף על קריטריונים פורמאליים אלה, יש כמה סימנים נוספים היכולים לסייע לנו להבחין בין סקרנות מינית נורמאלית לבין מעשים העלולים לרמז על התנהגות מינית בעייתית, המחייבת ייעוץ מקצועי:
דינאמיקה – הדינאמיקה של משחקי מין נורמאליים מאופיינת בספונטאניות, בצחוק ומבוכה, ובתחושה כללית של כיף והנאה בקרב כל המשתתפים. התנהגות מינית חריגה, לעומת זאת, מאופיינת המאבק שליטה ובשימוש באיומים ובכוח. המשתתפים בהתנהגות כזאת מגלים סימני מתח וחרדה. הם דבקים בהתנהגותם הפוגעת על אף אזהרות ואיסורים חוזרים ונשנים מצד ההורים או מבוגרים אחרים.
טיב היחסים – מלבד הפערים שצוינו לעיל בין הילדים, חשוב לבדוק את טיב היחסים ביניהם. משחקי מין נורמאליים מהווים הרחבה של פעילויות משחק רגילות. במילים אחרות, ילדים משחקים במשחקי מין עם חבריהם. כאשר ילד מעורב בפעילות מינית עם ילדים שהוא אינו רגיל לשחק איתם – יש לראות בכך אות אזהרה.
פער בין ההתייחסויות – כאשר ילד מסוים מרגיש צורך לספר או להתלונן על המשחק המיני, ואילו האחרים רוצים לשמור זאת בסוד, או כאשר יש פערים בין המניעים והרצונות של המעורבים בהתנהגות המינית, מתעורר חשד כי מדובר בהתנהגות חריגה ולא במשחק תמים.
אופי ההתנהגות – העניין במין מתפתח אצל ילדים בהדרגה. בתחילה הם מביעים עניין בגופם, ואחר כך הם מתחילים להתעניין גם בגופם של אחרים. ההתעניינות במין מתפתחת ומשתנה עם הגיל. בכל גיל יש התנהגויות מיניות נורמטיביות והתנהגויות החורגות מן הנורמה. לא נוכל למנות כאן את כל הקריטריונים להבחנה ביניהן, אך ככלל אפשר לומר, כי ההתנהגויות החריגות נושאות במקרים רבים אופי טקסי או סדיסטי; הן הולכות ומסלימות בשכיחותן, בעוצמתן ובפולשנות שלהן; הן אינן נפסקות על אף בקשה מצד המבוגרים; הן משפיעות על מכלול היחסים של הילד עם סביבתו; הן דומות להתנהגויות מיניות של מבוגרים; והן מלוות בביטויי כעס, אלימות או איומים.
מאפיינים הקשורים בילד – כאשר אין איזון בין ההתנהגויות המיניות לבין היבטים אחרים של חיי הילד, כלומר, כאשר הילד עסוק ללא הרף במין או באוננות, הדבר צריך להדאיג. לעתים העיסוק המוגבר במין הוא קריאה לעזרה, ולכן הילד אינו חדל מהתנהגותו גם כשהמבוגרים בסביבתו מעירים לו על כך. נורת אזהרה צריכה להידלק כאשר התנהגותו המינית של הילד או ידיעותיו בנושאים מיניים אינן תואמות את גילו, או כשהוא מתייחס באופן מיני לדברים לא-מיניים, או מייחס כוונות או תכונות מיניות לאנשים, ללא קשר למציאות.
גננת בגן עירוני פנתה ל"קו החם" של המרכז למניעה וטיפול באלימות מינית בקרב ילדים, וביקשה עצה. דניאל, ילד בגן חובה, נהג לשחק שוב ושוב במשחק תמים לכאורה של חולה ורופא. אלא שכללי המשחק שלו היו שונים מהמקובל: הוא התעקש תמיד להיות הרופא ודרש שהמשחק יתקיים בתוך ביתן המשחקים בחצר הגן, לא לפני שווידא שכל תריסי הביתן מוגפים היטב. ה"חולות" במשחקיו של דניאל היו לרוב בנות צעירות ממנו. הוא היה מכניס את הילדה בכוח לתוך הביתן ומנסה לבצע בה מעשה מגונה. "משחק" זה היה מסתיים לא פעם בכך שהילדה הייתה בוכה. ילדות רבות בגן החלו להירתע מדניאל ולהתרחק ממנו. למרות אזהרות חוזרות ונשנות של הגננת – דניאל לא חדל מהתנהגות זו. הוריו של דניאל, שאליהם פנתה הגננת, כעסו על "העניין הגדול" שהיא עושה, ואמרו לה כי אין מדובר אלא במשחק תמים בין ילדים. תשובותיה של הגננת לשאלות המנחות שנשאלה על ידי היועצת ב"קו החם" העידו מעבר לכל ספק כי אין המדובר במשחק תמים אלא בתוקפנות מינית מובהקת.
בעקבות השיחה עם היועצת דיווחה הגננת על האירוע לפקידת סעד, וזו חייבה את ההורים לפנות לטיפול.
ייעוץ ודיווח
חוזר מנכ"ל (תש"ס/א2) קובע נוהל ברור וחד-משמעי לפעולה במקרה של חשד לפגיעה מינית של תלמידים בתלמידים. על פי החוזר הצעדים שיש לעשות הם: לדאוג להפסקה מיידית של הפגיעה; לשקול על פי הצורך הפרדה בין הפוגע לנפגע, כלומר, להרחיק את הפוגע מן הנפגע; לטפל בנפגע; לטפל בפוגע; לדווח על האירוע על פי הנהלים; להבטיח את פרטיותם של המעורבים באירוע; להתערב, על פי הצורך, התערבות מערכתית בכיתה, בשכבה ובקרב המורים וההורים; להבטיח הגנה לכלל תלמידי בית הספר.
במקרים רבים מתקשה צוות בית הספר לקבוע האם התנהגות מינית כלשהי שהתרחשה בין ילדים היא בגדר פגיעה או שמדובר במשחק מיני תמים. במקרים כאלה אפשר לפנות לשם התייעצות אל כמה גורמים מקצועיים: פקידת הסעד של הרשות המקומית, קצין הנוער בתחנת המשטרה באזור, היחידה למניעת פגיעה מינית בילדים (שפ"י), ה"קו החם" של המרכז למניעה וטיפול באלימות מינית בקרב ילדים. מרכז זה מופעל על ידי על"ם (העמותה למען נוער במצבי סיכון ומצוקה), בשיתוף עם משרדי החינוך והרווחה. ה"קו החם" של מרכז זה מאויש באנשי מקצוע, המיומנים בזיהוי מקרים של תקיפות מיניות הנעשות בידי ילדים.
פעולות מניעה
מאמצי המניעה צריכים להיות משותפים לכל מי שבא במגע עם ילדים ומתבגרים: הורים, מחנכים, מורים, מדריכים בתנועת הנוער ואחרים. הבסיס למניעה מצוי בהנחלת ערכים אנושיים בסיסיים לילדים: מתן כבוד לזולת, שמירה על פרטיות הגוף של הילד עצמו ושל האחרים והפנמת חוקים וגבולות. יש חשיבות רבה לכך שבית הספר יפעיל תוכניות מניעה העוסקות בגוף האדם וגבולותיו, בשמירה על הפרטיות ובזכותו של כל ילד על גופו.
יש ארבעה כללים פשוטים שחשוב להנחיל לילדים מגיל צעיר ביותר:
זה בסדר לגעת באיבריך האינטימיים כשאתה לבד.
זה לא בסדר להביט או לגעת באיברים אינטימיים של אחרים.
זה לא בסדר שאחרים ייגעו באיברים האינטימיים שלך.
זה לא בסדר להראות את איבריך האינטימיים לאחרים.
במקביל, על בית הספר לספק לילדים סביבה בטוחה ומוגנת ככל האפשר. נוכחות מוגברת של מבוגרים בבית הספר – בחצר, בחדר הכיתה, בחדרי השירותים – חיונית כדי להגן על הילדים ולצמצם אפשרויות של פגיעה בהם.
ומעל לכול יש לחזור ולהדגיש את חשיבות הזיהוי המוקדם והדיווח על התופעה. בסופו של דבר, זה הצעד המשמעותי ביותר למניעת התפשטותה.
