תוכן
קיוויתי לעבור חיים שלמים מבלי להוציא מדל שפתיי את המשפט הטרחני "אתם יודעים, בזמני…" אבל הילדים של היום לא מותירים ברירה. בזמני… כאשר אחיותיי ואני היינו נכנסות לרכב מאחור, ומסיימות לריב מי ליד החלון ומי מתכווצ'צ'ת באמצע, נהגנו לשחק מיני משחקים לאורך הנסיעה. כן, היו גם קריאות "משעמם לי" ועלתה שאלת השאלות "מתי נגיע?" אבל סך הכול הטיול המשפחתי היה מתחיל כבר בהתנעה, בטרם ההגעה ליעד. היום זה כבר לא תמיד כך. לטיול יצאנו? לא לפני שארזנו את האייפוד שסוגר את הילד בבועה מוזיקלית בלתי חדירה, את האייפאד שיבדר את אחיו מבלי שיוציא מילה ואת הדיוידי הנייד למקרה ולאייפאד תיגמר הסוללה. שירים משותפים לאורך הנסיעה? משחקים משותפים בין ההורים לילדים? על זה נאמר כפי שכותבים במרבית המסרונים- "פחחחחחחחח". לטענת לאורה וולמר, פסיכולוגית קלינית לילדים ומחברת הספרים "האיצ'דיאיידי שלי" ו "אני-אתה-אנחנו" העוסק בהעצמה רגשית וחברתית של ילדים, מחקרים רבים מראים שבמאה שחלפה מנת המשכל (I.Q) של ילדים עלתה בעשרים נקודות בממוצע, אבל האינטליגנציה הרגשית ((E.Q הולכת ופוחתת. "ישנה כאן תופעה מאד מסוכנת" אומרת וולמר, "אנו מגדלים דור בעל פחות כלים חברתיים, ובמקום בו אין כישורים חברתיים מתפתחים קשיים חברתיים, דיכאון ואלימות. לנו, לדור ההורים, היו 20 שנה לתרגל מיומניות חברתיות, פנים מול פנים, לפני שמגוון המסכים חדרו לחיינו, היום הילדים נולדים לתוכם. הסכנה היא, שהפייסבוק והמסרונים והאטרקציות של משחקי המחשב הזמינים, הפכו לתחלופה לקשרים ממשיים, והילדים מפתחים יותר ויותר קשריים וירטואלים."
האדם כחיה חברתית
אולי מפני שילדים שקועים במשחקי מחשב יותר מידי שעות, הם מתנהגים לא פעם זה לזה כמו חיות, אבל קודם כול ולפני הכול, אנחנו, בני האדם, חיות חברתיות. "החיים החברתיים בחיי הילד מפתחים אותו שכלית, מאפשרים לו להיות מאושר ולרכוש כלים בסיסים שישמשו אותו לאורך כול החיים" מפרטת וולמר. "הקשר החברתי מתחיל כבר עם היוולדנו באמצעות הבכי ומתפתח בגיל שלושה חודשים באמצעות החיוך. עצם העובדה שתינוק מעדיף פנים אנושיות על פני צורות אחרות, היא סימן לכך שאנו חיות חברתיות מבחינה אבולוציונית. בהתחלה מדובר ביצר הישרדותי, היינו, אם אני אבכה אמא תישאר לידי, ובהמשך זהו צורך התפתחותי". כישורים חברתיים הם כלים המשמשים אותנו במצבים בינאישיים, כגון: יצירת קשר עין, הקשבה, היכולת לחלוק משחק, לעזור לזולת, לזהות את צרכי הזולת ועוד. "המיומנות היא היכולת להשתמש בכלי הנכון, בזמן ובמקום הנכון" מסבירה וולמר.
באיזה גיל המיומנות הזו מתפתחת? "התינוק, כאמור, הוא יצור חברתי ובסביבה בריאה ומגוונת הוא רוכש לאורך חייו יותר ויותר כלים. עד גיל שנתיים הוא משחק לצד ילדים ולאט לאט נוצר המשחק המשותף, משחקי דמיון ותפקיד למיניהם. בגילאי שלוש ארבע כבר אפשר לצפות למתן עזרה לחבר ואמפטיה -שהחבר עצוב גם אני עצוב, ובגן חובה אפשר לצפות ממנו ליכולת ריסון רגשות. בכול גיל אנו מצפים למיומנויות שונות ולשכלולם " לטענת וולמר, התפנית הגדולה ביכולות החברתיות מגיעה בכתה א', הילד מגיע למקום גדול בו הוא הכי קטן ולגיל שמצופה ממנו לפתח יותר עצמאות. "בבית הספר היסודי אמא כבר פחות מסדרת את הלו"ז, הילדים נדרשים להזמין חברים, להיות אהודים והם נבחנים על ידי החברים שלהם ועל פי התנהגותם בכיתה. סל המיומניות החברתיות כגון: אומנות השיחה, קריאת שפת גוף ועוד, אמור להתגבש עד סוף היסודי. ככול שהילד גדל החברה דורשת ממנו שישתכלל, שיקשיב, שילמד לחכות, שיעזור ועוד. ילדים מאד רגישים לחוסר המיומניות האלה, הם לא עושים הנחות ומי שלא פיתח את הכישורים הנדרשים ימצא את עצמו בדחיה ובבעיה".
הבית כבית ספר לחיים
את כול סל הכישורים החברתיים הללו, מישהו צריך ללמד. כן, גם כאן אנו ההורים נדרשים למשימה, ויפה שעה אחת קודם. "הילדות המוקדמת היא תקופה קריטית ללמידת הכישורים" אומרת וולמר "בדומה ללימוד שפה, ככול שלמידה נעשת יותר מוקדם היא נקלטת בקלות יותר ובאופן טבעי. הלמידה הזו נמשכת כאמור עד סוף היסודי, לאחר מכן היא כבר קשה לפנמה ומלאכותית". כיצד מלמדים את הילדים את כול הכישורים הללו? "ישנם כמה דרכים. ראשית, חשובה אווירת השיח בבית. למשל, לא לאכול מול טלווזיה אלא לשבת יחד כמשפחה ולנהל שיחה אמיתית. דבר נוסף, חשוב שההורה יהווה מודל לחיקוי. לדוגמא, שהילד יראה אותו מארח, גם אם הוא אינו חברותי בנפשו חשוב שיעשה את המאמץ ויצור קשרים חברתיים שהילד יהיה חשוף אליהם. והדרך הטובה מכול היא החוויה וההדגמה. אם ילד לא מבין מצב חברתי נאומים לא יעזרו".
הדגימי? "למשל אם ההורה רוצה שהילד ילמד לשוחח בנימוס בטלפון. אין טעם שילחש לו כול פעם מחדש מה לומר כיוון שהילד לא יפנים זאת. הדרך הנכונה היא לקחת שני טלפונים ולנהל תסריט שיחה. הילד ילמד דרך החוויה. חשוב שהורים יבינו שהם יכולים ללמד ילדים כישורים חברתיים כמו שמלמדים גיאוגרפיה. לא לבוא ממקום רגשני, לא בצעקות "איך אתה מדבר לחברים?" אלה בצורה מעשית על ידי המחזות, הדגמות, ובהרבה אהבה, קבלה והומור. מאוד חשובה האווירה בו מתבצעת הלמידה, ביקורת אינה עובדת. וכאמור, לצד האווירה החיובית, ההתנסות היא קריטית. כול ילד הוא בעל פוטנציאל חברתי ומכוונן לקשר בין אישי אבל במידה ואין לו מספיק התנסויות הפוטנציאל לא ימומש" לטענת וולמר, אחת הדרכים הטובות להעמיס את ארגז הכלים של הילדים בכישוריים חברתיים היא באמצעות משחקי קופסא. "במשחק קופסא עם חברים או עם ההורים הילד לומד להמתין בסבלנות לתורו, לקרוא שפת גוף של משתתף אחר, לומד על ניצחון והפסד ועוד. הבעיה היא, שאם פעם היינו יושבים כול המשפחה לבנות פאזל או לשחק מונופול, היום ישנם מצבים בהם כול ילד נמצא מול המסך שלו, בין אם זה מחשב או אייפאד. אחד הדברים המרכזיים הוא להבין שהמשפחה היא מגרש המאפשר את הלמידה החברתית. השיחות עם הילדים, המשחק עם הילדים, זמן האיכות לא מול הטלווזיה הוא קריטי. הרבה פעמים במשפחות כול אחד תקוע מול מסך אחר, לא מתרחשים מפגשים ומתפספסת הזדמנות ללמידת תקשורת".
ואז נפגשים בפייסבוק… "נכון, אנחנו נפגשים בפייסבוק. אבל מיומניות בססיות של קשר עין וקריאת שפת גוף לא ניתן ללמוד מהפייסבוק. השיחות הן חלולות בפייסבוק הן עילגות ולא מאפשרות לתרגל את אומנות פיתוח השיחה. הילד המודרני ברשתות החברתיות באינטרנט מתרברב במספר העצום של חברים שיש לו בדף הבית ומתלהב כשמישהו שהוא בקושי מכיר מאשר אותו כ"חבר" ברשת. הוא גם בטוח שהוא מקושר ומחובר לידידיו סביב השעון, ויודע הכל אודותיהם בזמן אמת, אך זוהי רק אשליה. מיותר להגיד שחברות אמיתית היא הרבה מעבר להופעה בדף הבית. בנוסף, עצם העובדה שאני לא רואה את מי שמולי משחרר עקבות וכתוצאה ילדים פוגעים אחד בשני ומעיזים לומר דברים כי הם מאחורי מסך. היום אנחנו מוקפים במסכים בבית, במכוניות ועוד. פעם, שהיינו ילדים נתבקשנו להביט בנוף. היום אנחנו לוקחים מסכים איתנו למסעדה, דיוידי נייד לחופשה, חס ושלום שנדבר בנינו."
כאימא לילדים אני מודה באשמה שיש בזה משהו נוח.. "לנו ההורים זה סוג של נוחות, במקום שהילדים יריבו ברכב אנחנו קונים שקט. אבל אנחנו נשלם על הנוחות הזו וכבר משלמים עליה. כאשר שני ילדים רבים באוטו נוצרת הזדמנות ללמידת פשרה. עלינו לחשוב על הטווח הרחוק הגם שזה כרוך בוויתור על הנוחות בטווח הקרוב."
מה לגבי אשמים נוספים? למשל המיסרונים? "המסרונים הקצרים כתובים בדרך כלל בעברית עילגת ולא מאפשרים למידת דיאלוג אמיתי. הילדים מתרגלים לתקשורת מיידית קצרה וריקנית וכתוצאה וכשמגיעים לארוחה המשפחתית היא נחווית על ידם כמשעממת. השיחה סביב השולחן מרגישה להם מייגעת. הילדים מאבדים את הסבלנות לשיחה מתפתחת, כך נוצר מצב למשל שהמורה מדברת בקצב אנושי וזה בלתי נסבל מבחינת הילד. המוח מתרגל לתזזיתיות של טלווזיה ולקצב ההיסטרי של לחיצת כפתור".
אז מה את מציעה? "אני ממליצה שלא יהיו בחדרי הילדים מחשבים אלא רק בחללים המשותפים בבית. מהר מאד מגיע רגע שהילד לא יוצא מהחדר, לוקחים את האוכל לשם ובמקום לראות ילד אתה רואה גב. ובאופן כללי, אני בעד שיהיו פחות מסכים ולהגביל את שעות השימוש בהם. אפילו כאשר באים חברים לתת זמן מחשב מוגבל שנקבע מראש. אני לא אומרת לקחת את הפייסבוק אבל כן לאזן". שני ילדים היושבים מול מסך ומתקשרים דרך משחק מחשב מפתחים בכול זאת איזושהי מיומנות חברתית? "באופן מוגבל מאד. זה עדיף על פני משחק לבד של ילד מול מסך אך בכול זאת זו לא אינטראקציה מלאה. ילדים מול מחשב משחקים בתורות ואין הדבר דומה לשיתוף פעולה- הם שניהם מול המחשב ולא אחד מול השני. יתרה מכך, קצב המשחק לא מאפשר להם להקשיב. הרבה ילדים הופכים עצבניים, מתוחים ומשולהבים יתר על המידה לאחר שהות מרובה מול המסך"
היכולת לפתור סכסוכים
למרות שמשחק מול מחשב יוצר לא פעם סכסוכים, וולמר מתריעה שהילדים של ימנו אינם מתנסים מספיק בפתרון סכסוכים וכתוצאה לא מפתחים את הכלים הנדרשים להגעה לפשרה. את העדויות לאיבוד הכישורים האלו רואה יוסי מערבי, במסגרת עבודתו. מערבי, דוקטור במנהל עסקים ומרצה, חוקר ויועץ המתמחה בפסיכולוגיה ארגונית, ומחבר הספרים "עץ המיץ, ו "שני חברים וקסם" העוסק בפתרון סכסוכים בין ילדים (הוצעת עם עובד) טוען שבעידן שלנו בו מרבית התקשורת מתבצעת דרך אמצעים אלקטרונים, ישנם יותר קונפליקטים, הם מתלקחים מהר יותר ועוצמתם גבוה יותר. "ישנם מחקרים אשר בדקו את הקשר בין אמצעי התקשורת לבין היכולת לישב סכסוכים. מהמחקרים עולה שבניהול קונפילקט דרך אמצעים אלקטרוניים ישנה נטייה לפוצץ משא ומתן וקשה להגיע לפתרונות אינטגרטיבים (win win) דרך האמצעים האלקטרוניים."
מדוע? " זה קשור לכך שמאחורי מסך אנחנו לא מפחדים לתת לאיד שלנו דרור. פרויד, חילק את נפש האדם לשלושה חלקים: האיד האגו והסופר אגו. האיד הוא "האני הפרימיטיבי" כמו אצל תינוק שזה עתה נולד שרוצה סיפוק צרכים, ובקצה השני יש את הסופר אגו שחי על פי קודים חברתיים ונורמות. אני סבור שבאינטרנט אין כביכול סופר אגו. נגיד שאני רוצה להקניט ילד אחר, להעלות תמונה שלו, אני פשוט עושה את זה ואין מבוגר אחראי שעוצר אותי ומסביר. אני חושש שהאינטרנט נותן לאיד מקום יותר נרחב" על החשיבות של היכולת לנהל משא ומתן אין שאלה. "זו פעילות אנושית, כמו לצחוק" מתאר מערבי "כולם עושים את זה, מי יותר טוב ומי פחות. בשלב מאד מוקדם בחייהם ניתן לראות ילדים מנהלים משא ומתן עם הורים על שעות צפייה בטלווזיה, מה ללבוש ועוד".
השאלה היא, מה קורה כאשר לא מגיעים לידי הסכמה, כיצד ילדים שאיבדו את הכישורים למשא ומתן ינהלו קונפליקטים? "עלינו לחנך את הילדים לא לראות אחד את השני כיריבים אלא שניהם מול הקונפליקט" אומר מערבי "עלינו לחנך אותם לנהל משא ומתן מבלי שנשפוט או נבקר אותם".
למשל? "למשל יש לי שני בנים בני שש וארבע אשר באופן טבעי רבים מידי פעם סביב משחק או תחפושת ששניהם רוצים. במצב כזה אני לוקח מהם את המשחק ומבקש מהם ללכת לחדר לחשוב איך הם פותרים את העניין ולשוב עם פתרון. לא תמיד הפתרון שלהם הוא גאוני לפעמים זה ויתור, או תורות, אבל העיקר שהם נשלחו לדבר על הבעיה פנים מול פנים". בשאיפה שסכסוכים עתידיים הם לא ינסו לפתור באמצעות SMS? "בהחלט. עד גיל שבע בערך יש לנו ההורים חלון הזדמנויות ללא מחשבים אינטרנט ואסאמאסים בו ניתן להקנות לילדים ארגז כלים. כדאי לנצל אותו כדי לתת לילד כלים וחוויה של קשר אנושי אמיתי בלתי אמצעי, קשר שהוא יתרגל איליו וירצה אותו בעתיד.
במידה ואנו ההורים היינו שקועים במחשב ופספסנו את החלון של ילדנו, המצב הפיך? "אומנם חווית הלמידה בעיצומה בגיל הרך אבל בכול גיל זה הפיך. אני מלמד באוניברסיטה ובמכללות קורסים בניהול משא ומתן אנשים בני ארבעים, רק שאז זה יותר קשה. יש אמונה מוטעית שהיכולת לנהל משא ומתן מולדת- או שאתה סוחר בנשמתך או שלא, אבל זה לא מדויק. זה נכון שיש כישורים חברתיים ותקשורתיים שאחד טוב בהם מהשני אבל כולם יכולים להשתפר. אם זאת צריך להתחיל מוקדם" בדומה לוולמר, גם מערבי רואה את המשפחה כמקום בו הילד מתאמן לחיים, ולנו ההורים יש תפקיד כמגשרים, וככאלו המאפשרים לילדים להתנסות, ללמוד את מקומם ולכוונם בעת הצורך. וכן, יש לנו עוד תפקיד על מנת לסייע להם לפתח כישורים חברתיים בכלל וכישורים לפתרון סכסוכים בפרט- להגביל את הטלוויזיה. "ההורה צריך לשלוט בתכנים ולהגביל את שעות הצפייה שכן הטלווזיה לא משאירה לילד פתח לדמיון" אומר מערבי "נכון שיש בה גם דברים טובים והיא מקנה כלים להתמודדות חברתית אבל יש בה לא מעט תוכניות בעיתיות עם גיבורים חובבי קרבות בהם הקונפליקט נפתר באלימות"
מה לגבי סכסוכים הנוצרים על גבי הרשת החברתית? "למעשה זה עניין שרק עכשיו אנחנו לומדים איך להתמודד איתו. ילדים לפעמים לא חושבים לעומק על המשמעות של המעשים שלהם ולנו ההורים והמחנכים יש חשיבות בהסברת ההשלכות. קללה באינטרנט נשארת לנצח, זה שם וזה לא ימחק ואם העלית תמונה והורדת אותה אתה לא יודע מי הוריד אותה למחשב שלו. זה שילדים יודעים על מה ללחוץ לא אומר שהם מבינים את ההשלכות הפסיכולוגיות של מעשיהם. בבית הספר מלמדים אותם להיכנס למחשב אבל לא כמה קל להגיד מילה לא יפה בפייסבוק. זה הרבה יותר קל מאשר בפנים" אם כול האתגרים שהטכנולוגיה מציבה בפנינו ההורים בבואנו להכשיר את ילדנו לחיים, אי אפשר לדבר רק בגנותה. "הפייסבוק והאייסיקיו מאפשר לילדים ביישנים תקשורת שהם לא היו מעיזים לה פנים מול פנים" אומרת וולמר "זה מאפשר להם להתחבר לילדים עם אותם תחומי עניין ופותח בפניהם עולמות. גם מהטלוויזיה אפשר ללמוד ולקבל תכנים, החוכמה היא לברור ולאזן"
ולסיום, יש עוד חוכמות לדרך? "ללא ספק אני רואה בהורים כוח טיפולי. הם הקרובים ביותר לילד ורואים אותו בזמן אמת, איזה טעויות הוא עושה והיכן הקשיים החברתיים שלו. מעבר להמלצות לגבי יותר זמן איכות ופחות זמן מסך, על מנת לפתח כישורים חברתיים הייתי ממליצה על חוגים, בייחוד קבוצתיים שהם בעלי ערך מוסף, לעודד את הילדים לתנועות הנוער ולהתנסויות בין אישיות. ועצת זהב, לעניות דעתי, היא לעודד את הילדים להתנדבות. ההתנדבות מלמדת את הילד אמפטיה, דאגה לזולת, ומאפשרת לו ללמוד איזו תחושה נפלאה זו נתינה. להתנדב פירושו להרים את הראש לא רק מהמסך, אלא גם מעצמך."
